פפפ....
בגדול, היה מאוד חוויתי. בקטן, חיכיתי שההופעה תגמר בפעם הראשונה בחיי. ועוד בשורה ראשונה. ועוד בתיאטרון, ב-בית. ולמה? בגלל שהקהל היה על הפנים. אני לעולם לא אבין פוגואים ושות'... אני חייבת לציין שההתבהמות הזו לא השתלמה הפעם. בקושי יכולתי להתרכז בהופעה, כל האנרגיות שלי הופנו לשרוד. וזה מזכיר לי את עיר הנוער בי-ם, כמה עצוב שזה נשמע. מלא ילדודס וערסיידה, תסלחו לי, אבל כבר לא הרגשתי בבית. אני מתחרטת באיזשהו מקום שלא עמדתי יותר מאחורה, למרות שמאד נוח על הברזלים וכיף גדול לראות מקרוב את הלוע שלהם. אז ה"נוחות" תזכר לדורות, באמצעות הסימנים בכל הגוף... ואני לא אשכח לכמה אנשים שהרסו לי את היום הזה, שיכל להיות עוד קצת יותר טוב. והם יודעים מי הם, כמו כן, לא אשכח את אלו שעשו לי את היום הזה לא-מדכא, כפי שהיה צפוי בהתאם לנסיבות... עידודו, שנשונה, אהוביי. אני כל כך שמחה שבאת
ולראות אותך באמצע ההופעה, גם אם לא בג'קי - זה כיףכיףכיף. ולך, מתוק שלי, אמן ונזכה לעוד הרבה ג'יפות. זה מחיר שאני מוכנה לשלם בשביל לראות את אורית, לחבק את אורית (איזה מליון פעם) להחזיק לה את היד
ולהרגיש שהיא לא עוזבת בקלות להצטלם ולעכל שהיא עומדת לידי, בגובה שלי, במימדים שלי, לבקש ממנה חיוך גדול ולקבל חיוך מאולץ ומשעשע. זה שהיא שואלת אותי שאלה, שנגעה לי במקום קמוס בלב. שמאשר, שהיא זוכרת ולאט לאט גם מכירה אותי. לתת לה מכתב. לבהות בה. פשוט לבהות מהצד. אשה-מלאך. לפעמים היא נראת כמו מנורה זורחת. ולראות את תום, מחייך ומחלק חום ותשומת לב לכולם. להביט בו מרחוק ולחייך-
שבזכותו זה קיים. הייתי מוכנה ללחוץ על פאוז לנצח, ואני לא מגזימה... האמנם הורגזתי כמה שעות טובות לפני ונמחצתי קשות במהלך אבל אחרי - הכל היה שווה. הכל. היה. שווה. אורית, אני אוהבת אותך. המון.
וחלק יקר מכם... שתמשיכו
להיות.
~באהבה~