תחרות המאמרים - "האופנוע שלי"
- פותח הנושא yarivos
- פורסם בתאריך
אופנוען במיל
New member
../images/Emo45.gif
../images/Emo26.gifרוני מועלם
התבגרות מאוחרת- או זן ומגנה 50 מאז שרכשתי את המגנה הקטנה (49 סמ"ק, מנוע משומש מאוד..), חשבתי שיכול להיות נחמד לשוטט איתה במרחבי הנגב. הכבישים הריקים ונוף המדבר הבתול בחלקו יכולים להשפיע טוב על ההרגשה, במיוחד שעושים את זה במהירות של 40-50 קמ"ש. במהירויות האלה יש זמן להביט סביב וליהנות גם מהנוף, ואז באמת אפשר להרגיש "אחד" (רוכב-אופנוע-סביבה). אך כידוע, לתל אביבי ממוצע זה דורש זמן וגם איזה תירוץ טוב לשבור את השגרה. לי, באופן אישי, צריכה להיות גם מטרת נסיעה פיזית או יעד ראוי, שיכול לדרבן אותי לעשות מעשה. יום הולדתי ה- 40 הגיע, והחלטתי לעשות משהו מיוחד, כי בכל זאת אתה לא בן 40 כל יום, וחוץ מזה יש משבר שצריך להגיע.. היו כמה אופציות, אך נסיעה במגנה לנגב לא היתה אחת מהן. כמו תמיד, הדברים המיוחדים מפתיעים ולא מגיעים באופן צפוי או מתוכנן. במקרה זה, הדבר המיוחד (שבדיעבד הניע את כל התהליך) היה עדכון מאת ידידי שי סופר (אופנוען כבד בזכות עצמו), על מפגש האופנועים במרכז ספיר (נובמבר 2004). אז יש סיבה למסיבה (גיל 40), ויש מטרה (מרכז ספיר). החלטתי לצאת לדרך. נפרדתי מהאישה ומחברים, העמסתי על תרמיל כלי עבודה, משאבה, ערכת פנצ'רים מאולתרת, שמן מנוע, סנדביץ' אחד ויצאתי דרומה. היה לי יתרון קל על רוכב R ממוצע: אני אחד שמורגל בנתיבי הים, שם נסיעה של שעה לטורקיה (במטוס) ושעתיים ב- R (אינשאללה), נמשכת 3 ימים בספינת מפרש. לכן, הרגשתי שיש לי את הסבלנות הדרושה למסע בין ה- 500 ק"מ לערך (למעלה מ- 10 שעות נסיעה רציפה במהירות ממוצעת של 40-50 קמ"ש) והאמנתי במגנה שתעשה זאת. יצאתי מת"א ב- 9 בבוקר. סמוך לחולון, המגנה השתעלה קצת. עצרתי בצד ולא זיהיתי משהו מיוחד. אולי לכלוך בדלק? המשכתי, וכבר לפני הצהרים אכלתי שוארמה בינונית בבאר שבע. בדרך לשם, סמוך לבית קמה, חלפה על פני בטיסה חבורה של BMW חדישים ברעם אדיר. אני מעריך שנפח המנוע הממוצע של הטייסים היה מעל 1000 סמ"ק, ככה שזו לא היתה חוכמה גדולה לעקוף אותי. מבאר שבע המשכתי בכביש 40 לצומת הנגב ולפרק ירוחם. השתרעתי על התרמיל והבטתי בדייגים שניסו לדוג משהו בשלולית שקבלה את השם "אגם" ירוחם. סתם.. המקום באמת יפה והאמת שהופתעתי, אם כי לא בטוח שהייתי משתכשך במים. מפרק ירוחם דרך ה"עיר" עצמה, המרחק לא רב למכתש הגדול. לא נראו אנשים רבים ברחובות, אולי הם במפעלים רבים לפני ואחרי העירה. קצת לפני המכתש הכביש הופך לצר והנוף לפראי, ואז הרגשתי פעם ראשונה את ה"אחד". הייתי חלק מהסביבה והיא היתה חלק ממני. בצהרים, הגעתי לחניון החולות הצבעוניים סמוך ליציאה המזרחית מהמכתש. היתה שם חבורה של אופנוענים אמיתיים שהגיעו ברכיבה על כלים עתיקים מחיפה ומטרתם, כמוני, מרכז ספיר. המקום נראה כמו מוזיאון המעניק קצת הרגשה סוריאליסטית: צבעי האופנועים התמזגו יפה בצבעי החולות ברקע, מה שהצניע קצת את נוכחותם למתבונן מרחוק. למי שהסתכל מקרוב, ציפתה חוויה אחרת לגמרי במיוחד אם הוא מתחבר למושגים כמו "צלינדר" או סתימת דלק. מהמכתש היו למעשה כמה אפשרויות להגיע לכביש הערבה. אחת היא לעשות עיקוף גדול אך ליהנות מאספלט מעולה ותחנות דלק, ושתי האחרות היו לקצר דרך שבילים פחות ידידותיים (מפעל צין או מעלה עקרבים). החברה מהמוזיאון החליטו לנסוע דרך מפעל צין כי לא רצו לפגוש את דרך העפר בואך מעלה עקרבים. אני לעומתם החלטתי לא לוותר על האתר ההיסטורי ופניתי לכיוון מעלה עקרבים בכביש יפה וטוב שהחליף את דרך העפר שהכרתי. מזמן לא הייתי פה..
התבגרות מאוחרת- או זן ומגנה 50 מאז שרכשתי את המגנה הקטנה (49 סמ"ק, מנוע משומש מאוד..), חשבתי שיכול להיות נחמד לשוטט איתה במרחבי הנגב. הכבישים הריקים ונוף המדבר הבתול בחלקו יכולים להשפיע טוב על ההרגשה, במיוחד שעושים את זה במהירות של 40-50 קמ"ש. במהירויות האלה יש זמן להביט סביב וליהנות גם מהנוף, ואז באמת אפשר להרגיש "אחד" (רוכב-אופנוע-סביבה). אך כידוע, לתל אביבי ממוצע זה דורש זמן וגם איזה תירוץ טוב לשבור את השגרה. לי, באופן אישי, צריכה להיות גם מטרת נסיעה פיזית או יעד ראוי, שיכול לדרבן אותי לעשות מעשה. יום הולדתי ה- 40 הגיע, והחלטתי לעשות משהו מיוחד, כי בכל זאת אתה לא בן 40 כל יום, וחוץ מזה יש משבר שצריך להגיע.. היו כמה אופציות, אך נסיעה במגנה לנגב לא היתה אחת מהן. כמו תמיד, הדברים המיוחדים מפתיעים ולא מגיעים באופן צפוי או מתוכנן. במקרה זה, הדבר המיוחד (שבדיעבד הניע את כל התהליך) היה עדכון מאת ידידי שי סופר (אופנוען כבד בזכות עצמו), על מפגש האופנועים במרכז ספיר (נובמבר 2004). אז יש סיבה למסיבה (גיל 40), ויש מטרה (מרכז ספיר). החלטתי לצאת לדרך. נפרדתי מהאישה ומחברים, העמסתי על תרמיל כלי עבודה, משאבה, ערכת פנצ'רים מאולתרת, שמן מנוע, סנדביץ' אחד ויצאתי דרומה. היה לי יתרון קל על רוכב R ממוצע: אני אחד שמורגל בנתיבי הים, שם נסיעה של שעה לטורקיה (במטוס) ושעתיים ב- R (אינשאללה), נמשכת 3 ימים בספינת מפרש. לכן, הרגשתי שיש לי את הסבלנות הדרושה למסע בין ה- 500 ק"מ לערך (למעלה מ- 10 שעות נסיעה רציפה במהירות ממוצעת של 40-50 קמ"ש) והאמנתי במגנה שתעשה זאת. יצאתי מת"א ב- 9 בבוקר. סמוך לחולון, המגנה השתעלה קצת. עצרתי בצד ולא זיהיתי משהו מיוחד. אולי לכלוך בדלק? המשכתי, וכבר לפני הצהרים אכלתי שוארמה בינונית בבאר שבע. בדרך לשם, סמוך לבית קמה, חלפה על פני בטיסה חבורה של BMW חדישים ברעם אדיר. אני מעריך שנפח המנוע הממוצע של הטייסים היה מעל 1000 סמ"ק, ככה שזו לא היתה חוכמה גדולה לעקוף אותי. מבאר שבע המשכתי בכביש 40 לצומת הנגב ולפרק ירוחם. השתרעתי על התרמיל והבטתי בדייגים שניסו לדוג משהו בשלולית שקבלה את השם "אגם" ירוחם. סתם.. המקום באמת יפה והאמת שהופתעתי, אם כי לא בטוח שהייתי משתכשך במים. מפרק ירוחם דרך ה"עיר" עצמה, המרחק לא רב למכתש הגדול. לא נראו אנשים רבים ברחובות, אולי הם במפעלים רבים לפני ואחרי העירה. קצת לפני המכתש הכביש הופך לצר והנוף לפראי, ואז הרגשתי פעם ראשונה את ה"אחד". הייתי חלק מהסביבה והיא היתה חלק ממני. בצהרים, הגעתי לחניון החולות הצבעוניים סמוך ליציאה המזרחית מהמכתש. היתה שם חבורה של אופנוענים אמיתיים שהגיעו ברכיבה על כלים עתיקים מחיפה ומטרתם, כמוני, מרכז ספיר. המקום נראה כמו מוזיאון המעניק קצת הרגשה סוריאליסטית: צבעי האופנועים התמזגו יפה בצבעי החולות ברקע, מה שהצניע קצת את נוכחותם למתבונן מרחוק. למי שהסתכל מקרוב, ציפתה חוויה אחרת לגמרי במיוחד אם הוא מתחבר למושגים כמו "צלינדר" או סתימת דלק. מהמכתש היו למעשה כמה אפשרויות להגיע לכביש הערבה. אחת היא לעשות עיקוף גדול אך ליהנות מאספלט מעולה ותחנות דלק, ושתי האחרות היו לקצר דרך שבילים פחות ידידותיים (מפעל צין או מעלה עקרבים). החברה מהמוזיאון החליטו לנסוע דרך מפעל צין כי לא רצו לפגוש את דרך העפר בואך מעלה עקרבים. אני לעומתם החלטתי לא לוותר על האתר ההיסטורי ופניתי לכיוון מעלה עקרבים בכביש יפה וטוב שהחליף את דרך העפר שהכרתי. מזמן לא הייתי פה..
../images/Emo26.gif
בהמשך הדרך כיבדו אותי שני אופנועי ענק כבדים אשר נסעו לצידי, והמגנה חוותה משהו שלא נראה לי שחוותה בעבר: נסיעה רצופה (כלומר יותר משתי שניות) ליד נפילים מסוג זה. לאחר מספר ק"מ הגעתי יחד עם שני אופנועי הכביש הכבדים לצומת עם שילוט ברור לדרך עפר, לכיוון נחל עקרבים. השילוט היה קצת מבלבל, ואני, נאמן לרעיון הנוסטלגי שחייבת להיות דרך עפר, בלבלתי בקלות בין "נחל עקרבים" ל"מעלה עקרבים" המשכתי בדרך העפר לכיוון נחל עקרבים ששני אופנועי הענק ממשיכים אחרי. איזה כבוד קבלתי מהם. הלכו אחרי באש ובשביל העפר הגרוע, על טיפות הדלק האחרונות שלהם. לבסוף הגענו לבסיס שנראה נטוש (מצפה המכתש) ואז סבב האופנוען שעוד נותר איתי לאחור. אני כבר הבנתי שטעיתי בדרך, אך סמוך כל כך למכתש הקטן- המגנה הפכה לאופנוע שטח וגמאה את מאות המטרים שנותרו בדרך עפר גרועה מאוד, עד שנשברתי והנחתי לה, ולמכתש הגעתי רגלית. הבטתי במגנה מרחוק.היא קצת נראתה לי בודדה בכל המדבר הגדול הזה. המכתש הקטן הוא המכתש הקטן. כלומר מי שעוד לא היה שם ותופס עצמו כאיש עם איזה קשר לשטח, אז כדאי שיהיה. חזרתי בזהירות לצומת מעלה עקרבים. את רוב הדרך עשיתי עכשיו ברגל. הבנתי פתאום שאם אני נתקע פה אז זה להרבה זמן. את מעלה עקרבים ירדתי בזהירות. הירידה היתה תלולה מאוד והמנוע לא ממש בלם. למטה פגשתי את מכריי עם האופנועים העתיקים מפרקים איזה אופנוע מוזיאוני שהחליט לשבות. טנדר החילוץ היה כבר מלא ואוברול היה הכרחי (?) סיבה אמיתית למסיבה. קטן על המקצוענים האלה! קבענו להיפגש בספיר. ב- 16:00 הגעתי לשם, בדיוק בזמן. הופניתי לחניה ליד BMW 1150 (אחד מאלה שעקפו אותי ליד בית קמה) ומצדי השני חנה, לאחר כבוד, גולד-וינג 1500 עטור כפתורים עם שישה צלינדרים. האמת שהמגנה היתה קצת מבויישת ליד הענקים האלה ונראתה קצת כמו גלגלי עזר. לו רק יכלה לקבל 50 סמ"ק נוספים מה- BMW הנסיעה בה היתה נראית אחרת, והתורמת לא היתה מרגישה כלל בחסר.. האירוע עצמו היה מדהים, ובאמת נהנתי. הכרתי אנשים נחמדים ועובדת היותי לבד חלפה לה מהר מאוד. גם המגנה זכתה להתעניינות מקצוענים חסרת תקדים מבחינתה (היא רגילה למטרידים סדרתיים ברחובות ת"א).
בהמשך הדרך כיבדו אותי שני אופנועי ענק כבדים אשר נסעו לצידי, והמגנה חוותה משהו שלא נראה לי שחוותה בעבר: נסיעה רצופה (כלומר יותר משתי שניות) ליד נפילים מסוג זה. לאחר מספר ק"מ הגעתי יחד עם שני אופנועי הכביש הכבדים לצומת עם שילוט ברור לדרך עפר, לכיוון נחל עקרבים. השילוט היה קצת מבלבל, ואני, נאמן לרעיון הנוסטלגי שחייבת להיות דרך עפר, בלבלתי בקלות בין "נחל עקרבים" ל"מעלה עקרבים" המשכתי בדרך העפר לכיוון נחל עקרבים ששני אופנועי הענק ממשיכים אחרי. איזה כבוד קבלתי מהם. הלכו אחרי באש ובשביל העפר הגרוע, על טיפות הדלק האחרונות שלהם. לבסוף הגענו לבסיס שנראה נטוש (מצפה המכתש) ואז סבב האופנוען שעוד נותר איתי לאחור. אני כבר הבנתי שטעיתי בדרך, אך סמוך כל כך למכתש הקטן- המגנה הפכה לאופנוע שטח וגמאה את מאות המטרים שנותרו בדרך עפר גרועה מאוד, עד שנשברתי והנחתי לה, ולמכתש הגעתי רגלית. הבטתי במגנה מרחוק.היא קצת נראתה לי בודדה בכל המדבר הגדול הזה. המכתש הקטן הוא המכתש הקטן. כלומר מי שעוד לא היה שם ותופס עצמו כאיש עם איזה קשר לשטח, אז כדאי שיהיה. חזרתי בזהירות לצומת מעלה עקרבים. את רוב הדרך עשיתי עכשיו ברגל. הבנתי פתאום שאם אני נתקע פה אז זה להרבה זמן. את מעלה עקרבים ירדתי בזהירות. הירידה היתה תלולה מאוד והמנוע לא ממש בלם. למטה פגשתי את מכריי עם האופנועים העתיקים מפרקים איזה אופנוע מוזיאוני שהחליט לשבות. טנדר החילוץ היה כבר מלא ואוברול היה הכרחי (?) סיבה אמיתית למסיבה. קטן על המקצוענים האלה! קבענו להיפגש בספיר. ב- 16:00 הגעתי לשם, בדיוק בזמן. הופניתי לחניה ליד BMW 1150 (אחד מאלה שעקפו אותי ליד בית קמה) ומצדי השני חנה, לאחר כבוד, גולד-וינג 1500 עטור כפתורים עם שישה צלינדרים. האמת שהמגנה היתה קצת מבויישת ליד הענקים האלה ונראתה קצת כמו גלגלי עזר. לו רק יכלה לקבל 50 סמ"ק נוספים מה- BMW הנסיעה בה היתה נראית אחרת, והתורמת לא היתה מרגישה כלל בחסר.. האירוע עצמו היה מדהים, ובאמת נהנתי. הכרתי אנשים נחמדים ועובדת היותי לבד חלפה לה מהר מאוד. גם המגנה זכתה להתעניינות מקצוענים חסרת תקדים מבחינתה (היא רגילה למטרידים סדרתיים ברחובות ת"א).
../images/Emo26.gif
בבוקר החלטתי לתת צ'אנס בתחרות היופי לכל ההרליים והענקים האחרים. רק זה היה חסר, אם הייתי לוקח ברצינות איזה פרס יופי. חוץ מזה, לפני עוד עמד מסע רציני בצורת עליה תלולה והרבה ק"מ לא אופייניים ל- 49 סמ"ק בגיל מתקדם. לכן יצאתי מוקדם (ב- 8:00). האתגר הרציני הראשון למגנה היה מעלה סדום. אשת לוט הפכה כאן למלח והמגנה זיהתה את הסכנה. באמצע העלייה הראשונה היא החסירה פעימה (ואני שתיים). עצרתי בצד והסיבה היתה סתימת דלק שתוקנה במהירות. בהמשך החלטתי לתת למגנה להתרשם מהנוף ועצרתי כל כמה דקות של עלייה. המנוע הקטן הזיע מחום והיה צריך לשאוף אוויר מדי פעם. את הסללום המכונה "14" עברתי ביותר משעה אך בסוף הגענו למישור והמגנה חזרה למהירות אותה היא מכירה היטב, 55 קמ"ש. הדרך למרכז עברה ללא תקלות. בצומת גדרה פגשתי את מיודעי- שכני, הגולד- ווינג המרשים ואופנועים נוספים מהמפגש. הם כמובן יצאו כמה שעות אחרי, אבל מי סופר? בשיחה הקצרה שהתפתחה ברמזור, נאמר לי שזכינו להתעניינות במרכז ספיר. "המגנה – לא האיש", תיקנה אחת המורכבות ברמזור את חברה, ובעצם, ולאחר שחשבתי על זה קצת, היא צדקה. את זה הרגשתי קצת גם במפגש בספיר. לאנשים שמאחרי האופנועים כאילו אין חשיבות רבה- למשל נקלעתי לשיחה של קבוצת מתעניינים עם המקצוענים מהצפון שנשאלו רבות על האופנועים העתיקים (שאלות טכניות בעיקר) אך לא עליהם חלילה (למשל מה זה עושה להם? מה הם חושבים על דברים רלוונטיים וכו..). וזה חזר על עצמו במספר מקרים. כולם מספרים על האופנועים שלהם למי שרוצה לשמוע וממשיכים הלאה. זה קצת ציער אותי. לדעתי האנשים חשובים הרבה יותר מהאופנועים, שמהווים רק את סיפור כיסוי לאיש. כלומר, זה לא באמת חשוב מה הסיפור של האופנוע אלא יותר מה הסיפור של האיש ששיפץ אותו. יכול להיות שהרושם שלי לא היה נכון, ואח"כ היו התפתחויות שפספסתי. אני לפחות יצאתי בהרגשה טובה ועם כמה חברים פוטנציאלים.
בבוקר החלטתי לתת צ'אנס בתחרות היופי לכל ההרליים והענקים האחרים. רק זה היה חסר, אם הייתי לוקח ברצינות איזה פרס יופי. חוץ מזה, לפני עוד עמד מסע רציני בצורת עליה תלולה והרבה ק"מ לא אופייניים ל- 49 סמ"ק בגיל מתקדם. לכן יצאתי מוקדם (ב- 8:00). האתגר הרציני הראשון למגנה היה מעלה סדום. אשת לוט הפכה כאן למלח והמגנה זיהתה את הסכנה. באמצע העלייה הראשונה היא החסירה פעימה (ואני שתיים). עצרתי בצד והסיבה היתה סתימת דלק שתוקנה במהירות. בהמשך החלטתי לתת למגנה להתרשם מהנוף ועצרתי כל כמה דקות של עלייה. המנוע הקטן הזיע מחום והיה צריך לשאוף אוויר מדי פעם. את הסללום המכונה "14" עברתי ביותר משעה אך בסוף הגענו למישור והמגנה חזרה למהירות אותה היא מכירה היטב, 55 קמ"ש. הדרך למרכז עברה ללא תקלות. בצומת גדרה פגשתי את מיודעי- שכני, הגולד- ווינג המרשים ואופנועים נוספים מהמפגש. הם כמובן יצאו כמה שעות אחרי, אבל מי סופר? בשיחה הקצרה שהתפתחה ברמזור, נאמר לי שזכינו להתעניינות במרכז ספיר. "המגנה – לא האיש", תיקנה אחת המורכבות ברמזור את חברה, ובעצם, ולאחר שחשבתי על זה קצת, היא צדקה. את זה הרגשתי קצת גם במפגש בספיר. לאנשים שמאחרי האופנועים כאילו אין חשיבות רבה- למשל נקלעתי לשיחה של קבוצת מתעניינים עם המקצוענים מהצפון שנשאלו רבות על האופנועים העתיקים (שאלות טכניות בעיקר) אך לא עליהם חלילה (למשל מה זה עושה להם? מה הם חושבים על דברים רלוונטיים וכו..). וזה חזר על עצמו במספר מקרים. כולם מספרים על האופנועים שלהם למי שרוצה לשמוע וממשיכים הלאה. זה קצת ציער אותי. לדעתי האנשים חשובים הרבה יותר מהאופנועים, שמהווים רק את סיפור כיסוי לאיש. כלומר, זה לא באמת חשוב מה הסיפור של האופנוע אלא יותר מה הסיפור של האיש ששיפץ אותו. יכול להיות שהרושם שלי לא היה נכון, ואח"כ היו התפתחויות שפספסתי. אני לפחות יצאתי בהרגשה טובה ועם כמה חברים פוטנציאלים.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.