../images/Emo26.gif
התיכנון היה להגיע אל נינה. פעם אחרונה שנפרדתי ממנה בנשיקה, היה לפני הכריסמס של סוף שנת 77' והיא רצתה לחזור הביתה לנורבגיה לחגוג עם המשפחה. החג הזה יושב חזק על הנוצרים. הגעגועים אכלו אותה. היא כמובן יכלה להשאר ולחגוג איתי על בירה נתמכת צ'ייסרים בפאב העלוב של העיירה הסמוכה, ואז לחזור אל חדר הרווקים המעופש שלי בקיבוץ, וליפול איתי לתוך עוד שנת שיכורים בין הכסתות. האלטרנטיבה הזו לא ממש עמדה בתחרות עם המסורת, עם הנרות המרצדים ליד האשוח, הבוהק של שלג הנערם על סף הדלת, וריחות תבשילי החג של אמא. היינו מאוהבים כזה כאילו, כמו שצעירים חושבים שיימשך לנצח, והבטחתי לה לבוא לבקר. בקייץ של 78' הצלחתי להשתחרר מהפלחה, והלכתי לעשות כמה גרושים בתור טרקטוריסט חקלאי. באוגוסט המראתי לסקנדינביה ונחתתי בדנמרק. הסיבה שלא טסתי ישר לאוסלו, היה בן דודי נוריאל שחי זה כמה שנים בפרבר מכובד בקופנהגן ועכשיו קרא לעצמו נורמן. נורי- נורמן לקח את משפחתו בקייץ הזה של שנת 78' והסתלק כמו כל דני טוב, אל אחד האיים הסמוכים לספרד לחופשת קיץ ספוגת שמש. לא הייתי מלאה אתכם עם כל הפרטים התפלים הללו, לולא השאיר נורי במחסן שלו בקופנהגן הרלי דוידסון ספורטסטר, בעל כתפיים צנומות של 883 סמ"ק חביבים. זה לא בא בקלות להוציא ממנו את הכלי הזה. נורי התלבט ארוכות אם להשאיל לי את האופנוע למסע עד נורבגיה וחזרה, לא משום שלא סמך עלי, אלא כדי להקניט אותי על היותי קיבוצניק. כל הסוציאליזמוס הזה לא התלבש עליו טוב, ובאותה תקופה הוא כבר עשה מספיק כסף כדי לא לדאוג גם אם יקרה משהו לאופנוע. מה שבטוח הוא, שנורי נטה לי חיבה מסויימת וידעתי שבסוף הוא ישבר. אז זהו. המפתח היה אצל השכנה, ועל הכידון היה מוצמד דף הוראות. בלי חירטוטים מיותרים קשרתי את התרמיל מאחור והפניתי חרטום צפונה. המטרה: נינה. המחוז: טרונדיים. הארכיפלג: נורבגיה. הגלקסיה: סקנדינביה. בשבוע וחצי של נסיעה כיפית איטית ורגועה בדרכים הכפריות, השארתי את דנמרק ושבדיה מאחורי, וחדרתי לנורבגיה. טרונדיים היא עיר די צפונית, ועברתי כבר כמחצית הדרך לשם, כשהתחילו הכאבים ביד שמאל. זו היתה צרה צרורה. לא הבנתי אז, ועד היום איני יודע מה גרם לכאב הזה. בהתחלה עוד התעלמתי, אבל הכאב לא התעלם ממני. שורש כף היד פעם לי בדפיקות לתוך המוח, והאצבעות שקעו לתוך נימול משתק. בשלב מסויים כבר היה לי ממש קשה ללחוץ קלאץ'. רכבתי כהרגלי בדרכים הצדדיות כדי לבלוע כמה שיותר מהמראות המקסימים של הפיורדים, אבל התחלתי להבין שהכאב הזה לא עומד לחלוף מאליו, וכדאי לעזוב את ההתנהלות הרגועה בדרכים הכפריות, לעבור לאוטוסטרדה, להגיע אל נינה כמה שיותר מהר, ולתת ליד לנוח. בתחנת דלק נידחת באמצע שומקום, עצרתי. הייתה שם איזו מסעדה קטנטונת, ו"נורטון" שמור ויפה חנה בחוץ.