גרעין "הסוללים" במחתרת עלילות גבורה
היו מקרים בהם ביום שנקבע, נאלצנו לדחות את מועד היציאה. המשפחות נאלצו להסתפק במה שנותר להם, וצריך היה לעיתים לתמוך בהם, על ידי מתן סיוע לכלכלתם. ההמתנה התמידית הייתה אויבינו הגדול. גם העולים וגם אנחנו, חיינו בחרדה ליום העזיבה, בפחד שמא ישימו לב אלינו ואפילו יעצרו אותנו, דבר שהעיב על מצב רוחנו. אף על פיכן, הרצון העז של אותן משפחות לעלות לארץ ישראל, רק גבר ובכותבי שורות אלו, ארבעים וארבע שנים מאוחר יותר, עיני דומעות. אני שוב ניזכר באומץ ליבן של כל אותן משפחות עלומות, פשוטות עם מטען עשיר של תקווה, אשר שמו את כל יהבן בנו ללא ציוץ, כדי להוכיח לכל אחת ואחד מאיתנו, שהמושג ציונות הוא לא סתם מילה. בהקשר לזה, אני נזכר בשמועה שהתהלכה לה במלאח. בעל המאפייה הערבי, אליו היו מביאות המשפחות היהודיות את הדפינה (החמין) לשבת, החל שוב לצעוק "הנה שוב עשר משפחות נוספות שעזבו לישראל" בראותו ששוב אף אחד לא דרש בחזרה את סיר הדפינה. שמועה זאת נשארה חרוטה עד עצם היום הזה בזיכרוננו, להראותך שאף אחד לא יכול היה לחזות את מועד העזיבה המדויק. לקראת סוף אוקטובר 1960, קבוצה שנייה של גרעין "סוללים" מורכבת מחמישה חברים תחת כיסוי שמי של אורנה, משה, לולו, פליקס ויובל יצאו לדרך להכשרה באג'ן שבאלג'יר, באותה דרך של מחוסרי הניירות –אישורים. לאחר מספר ימים, נודע לנו שהם נעצרו בגבול, והושמו במאסר בעיר "נדור" שבאזור הרי הריף הצופים לים התיכון. מיד עם היוודע הדבר, האירגון מימן עורכי דין לדאוג ולטפל בשחררם. מובן מאליו שכל החברים, היו מודאגים לבריאות האסירים ולתגובותיהם בעקבות החקירות הצפויות. כל חברי האירגון שהיו בקשר עם האסירים, הורידו פרופיל וחלק מהקבוצות הפסיק כל פעילות, למען הבטחת שלום החברים. לאחר שנודע לנו על ידי העו"ד שמונה להגן עליהם כי הם לא סבלו מאוד כתוצאה מהחקירות, נשמנו לרווחה. מיד יצרנו קשר עם משפחותיהם, כדי למסור להם שהן יכולות לבקרם, אך התברר לנו שמאחורי משימה זו, היו טמונות סכנות לא מעטות. הצעתי עצמי לערוך ביקור החברים בכלא, לנוכח העובדה שהכרתי את חמשת החברים, אך הממונים סירבו להצעתי בגלל החשש שאולי גם אני נשרפתי. על אף זאת, התעקשתי! בהסבירי כי לאור העובדה שאני יליד ספי, כמו לולו, אני יכול להזדהות כבן משפחה, וברור שביקור בן משפחה יראה טבעי יותר. הקשר עם העו"ד שטיפל בחברים לא הספיק, והיה מנוי וגמור איתנו, להביא לידיעתם, שאנחנו תומכים בהם ,שאנחנו שותפים לכאבם, ושאנחנו מוכנים ומזומנים להעביר להם אוכל וסיגריות, במטרה להקל על סבלם. מיד עם קבלת האישור, החלטתי לגלח את זקן התיש כדי למנוע זיהויי. מיד לקחתי את הרכבת לכיוון העיר אוז'דה שבגבול אלג'יריה- מרוקו. לאחר נסיעה של לילה ברכבת, הגעתי ל אוז'דה עיר שלא הייתה מוכרת לי. משם ניסיתי לארגן לי תחבורה ל"נדור". בבדיקתי, הסתבר לי שלא הייתה שום תחבורה יומית, לכיוון נדור. נאלצתי להתפשר, כי שעות הביקור התאפשרו רק ביום. אדם ששמע אותי מחפש אמצעי תחבורה לכיוון נדור, התקרב אלי והציע לי להסיעני תמורת תשלום. חשבתי לתומי שלא מדובר במונית שירות, אך בדרך שמתי לב שלא כך היו פני הדברים. שגיתי בכך, ובטחוני הועמד בסכנה. ישבתי במושב האחורי אותו חלקתי עם מרוקאי ואילו במושב הקדמי ישבה אישה. כל אחד שילם את חלקו. בעת הנסיעה, הנהג שאל אותי לסיבת ביקורי בנדור. השבתי לו שאני בחופשה ושרצוני לנצל זאת לשהות בחוף הים של העיר מלייה. בהמשך הוא הציע לי לבקר אותו. ומשנודע לי מפיו, שהוא שוטר במשמר הגבול המרוקאי, בקטע נדור-מלייה (מובלעת ספרדית עד עצם היום הזה), החרדה אחזה בי, ועשיתי מאמצים עילאיים, כדי לא לאבד את העשתונות. הנהג שהיה שמח ועליז ניסה להתחיל עם הנוסעת שישבה לצידו. הנוסעת שנפגעה עד עמקי נשמתה, ניסתה לפתוח את הדלת בזמן שהמונית נסעה במהירות. הנהג איבד לפתע את השליטה על ההגה, והרכב התגלגל פעמים מספר עד שנחת על הגג עם הגלגלים למעלה, במעמקי התהום. למזלנו יצאנו ללא שריטה פרט לנוסעת שנעלמה. טיפסנו במעלה המדרון, ובהגיענו לדרך הראשית, ראינו את האישה הפצועה והמדממת שרועה על הכביש כמאה מטר מאיתנו. הבהלה אחזה בכולנו, האישה זעקה מכאב! כאשר בראשי רק דבר אחד: להיעלם! אבל איך? החמור מכל, היה החשש מהתערבות משטרתית וחקירה מעמיקה, אשר הייתה עשויה למוטט את האליבי שלי לחופשה במלייה. אינני יודע אם היה זה מקרה או נס, כי לפתע הגיח לו אוטובוס משום מקום. אותתי לו לעצור ונבלעתי לתוכו. השוטר-נהג המטומטם, מצא בדיוק זמן לרוץ אחרי ולהחזיר לי את כספי, במקום לטפל בפצועה המסכנה. סירבתי לקחת את כספי חזרה, וכך יצא האוטובוס לדרך. הגעתי לבסוף לנדור וחיפשתי לי מקום להתרענן מעט ולחזור לעצמי . זו הייתה עיר מאוד ערבית עם שדרה שזורה בתי קפה בסגנון ערבי. לאמיתו של דבר, חיפשתי בית קפה אירופאי כנמצא בכל ערי מרוקו, כשלפתע בקצה השדרה המובילה אל הים, גיליתי מסעדה מדהימה על עמודים. נכנסתי היישר לכיוון השירותים שם פשטתי את בגדי מעלי. מספר חתיכות זכוכית נפלו ארצה וגיליתי שלא הייתי פצוע. לאחר כוס קפה טוב וסנדוויץ', קניתי קופסאות שימורים, פירות טריים וסיגריות אמריקאיות לחברי. עם הרבה חששות, התייצבתי בפתח הכלא. לאחר שמלאו לי טופס והשבתי להרבה שאלות, התאפשרה לי לבסוף הגישה לחדר בו המתין לי קרוב משפחתי לולו (אליהו אלמלח) "קרוב משפחתי". המפגש היה כולו שימחה והפתעה. בין לבין, הצלחתי לראות מרחוק את יתר החברים שנופפו לי בידיהם. בואי לכלא עבר מפה לאוזן. מצב רוחם של החברים היה מצוין למעט חסרונה של אורנה, שהעיב על התמונה הכללית. אורנה הייתה מבודדת מהחברים, בשל היותה כלואה באגף הנשים. למען הסר ספק, לולו עודד אותי באומרו שהיא מחזיקה מעמד כמוהם, למרות בידודה. האמנתי לו, כי הכרתי את אופייה החזק ואת האופטימיות שבה. הבעיה היחידה במפגש, הייתה שהשומר הערבי דרש מאיתנו לשוחח רק בערבית. הערבית שלי הייתה קטסטרופאלית. בעזרת כמה קופסאות מרלבורו, הצלחתי לשכנעו לשנות את עמדתו. ואכן הנס התרחש, ויכולנו לשוחח בצרפתית. לאחר שדיברנו על הכול וגם על כלום, נתתי לו להבין שאנחנו עושים את כל המאמצים האפשריים כדי להוציאם מהחור הזה. לאחר אמירת שלום מאוד מרגשת, עזבתי את נדור. חזרתי בפעם השנייה לנדור כדי ללוות את אחותה של אורנה. והפעם הכל עבר ללא תקלות. העיר נדור של היום הפכה להיות עיר תעשייתית גדולה בתחום המחצבים והמתכות ואותה מסעדה על עמודים עדיין קיימת. חודש לאחר מכן, חמשת החברים שוחררו. אך שחרור זה, היה מותנה בחזרתם לחיות אצל הוריהם. מובן מאליו, שהארגון לקחם תחת חסותו ואיכסן אותם מיד בבית מלון בטנג'ר, עד לעזיבתם.
