סיפור שהיה, כך היה...
מיד כאשר הדובי ואני נפרדנו, הוא היה צריך לעבור ניתוחון קטן, ביקש שאהיה איתו, אני חשבתי שזו מניפולציה להשאיר אותי עוד קצת איתו, ולא הסכמתי. עד היום מציק לי המצפון על כך, למרות שלא היה בסכנת חיים או משהו קרוב לזה. מאז נפרדנו, עברנו עליות ומורדות ביחסים, מכעס ע נ ק ועד חברות נעימה (אל תטעו, לא היתה אינטימיות), עד כדי כך שהשבלולית דאגה, שאלה אותי: "אמא, תגידי לי מה קורה כאן?"... אך זה שייך לסיפור אחר. הסיפור שהיה, כך היה... לפני שנתיים בדיוק נפטרה אימי היקרה. את השבועיים שלפני מותה, עברה בביתי, איתנו, עם כל המשפחה. הדובי היה קופץ לביקורים, מברך אותה לשאול ומביט בה בדאגה (ידענו שהימים ספורים). ביום האחרון לחייה, כאשר המצב הורע ממש, הסייחה שלי היתה במצוקה נוראית, התקשרה אליו ודיברה איתו, ביקש לשוחח איתי (היה בדרך למסיבה). אני שהייתי לבד מאוד, הרגשתי מחנק וכאב, אמרתי לו ביאושי הרב: בוא אנחנו צריכים אותך כאן... (מעולם לא ביקשתי עזרה לפני כן). הוא בא, היה איתנו את כל השעות האחרונות. לאחר שנפטרה, עזר לי והכין לי את הרכב עם כל המצרכים והציוד שביקשתי לקראת הנסיעה לבית אבי, קיבלתי רכב מצויד פיקס. בלווית אימי, היה לצידנו ותמך בבנות. לאורך כל השבוע תמך ועזר בכל. שבועיים אחרי פטירת אימי, לילה אחד סבלתי כאבים נוראיים בבטן, לאחר התלבטויות וכשעלה החום מאוד, התקשרתי אליו ב 4 לפנות בוקר, הערתי אותו ולקח אותי לבי"ח. היה לצידי כשהכניסו אותי לחדר ניתוח, היה שם כשיצאתי וליווה את כל השבוע של אישפוזי, בביקורים והסעות של הבנות אלי לביה"ח. אני חושבת שעצם העובדה שהוא אבי בנותי עושה אותו קרוב שלי במידה מסוימת. גם היום, יש עליות וירידות ביחסים בינינו, אך אני יודעת בודאות מוחלטת, שאם ידרש, אתמוך בו ובבנות שלי, בעת צרה שלו - אם אדרש כמובן.