../images/Emo53.gifבבקשה
לא יודעת איפה לכתוב את זה, אם זה לא קשור-אתן יכולות למחוק. קשה לי נורא. נורא. אני עכשיו הולכת לכתוב משפט קשה: אני לא מסתדרת עם שי. קשה לנו ביחד. היא כבר בת ארבעה וחצי חודשים. נודניקית. אין לי מילה אחרת. ילדה שהתחביב שלה הוא לצעוק ולבכות. אנחנו לא יכולים לצאת מהבית. ביום שלמחרת ליל הסדר ברחנו מארוחת החג אצל ההורים באמצע בגלל הצעקות שלה. אתמול היינו במסעדה אחרי טיול והיה סיוט. עכשיו למשל, היא נרדמה אחרי 3 שעות של צרחות. אמא שלי רק נותנת לי על הראש-לא לצאת איתה מצד אחד, מצד שני לרדת איתה למטה כל הזמן. אז מה לעשות?? אני מאוד סבלנית אליה. לוקחת אותה על הידיים-אבל היא לא רוצה. משתוללת. במיטה-לא טוב. בסל-קל לא טוב. יורדים למטה-לא טוב. אני לא יכולה לדבר בטלפון מהבית - כי היא כל הזמן צועקת ברקע. 90% מהזמן אני לבד-כי הבעל בצבא. קשה לי. אני מרגישה מפונקת נורא אבל זה באמת קשה. אני מגיעה למצב שאני לא יכולה לשמוע אותה יותר. כל פעם יש תירוץ אחר לבכי-פעם כאבי בטן, פעם גזים, אולי עכשיו יש שיניים. אבל בשורה התחתונה היא כל הזמן בוכה. היינו אצל הרופא אין ספור פעמים. הוא לא מוצא שום בעיה. רע לי שאני חושבת על הילדה שלי דברים רעים. רע לי עם זה נורא. אבל מה עושים? ובאמת-יש לי המון, המון סבלנות אליה. לא נעים לשחק איתה-כי בסוף הצחוק הופך לבכי. מה עושים? כל אחד טורח לספר לי כמה הילדים שלו לוקחים מוצץ ונרגעים, ורק אצלי היא אוהבת לצרוח. אני יוצאת לעבודה כל כך לא רגועה. איך משאירים אותה עם בן אדם אחר? אם אני, אמא שלה, לא מסתדרת איתה, איך יוכל מישהו אחר?
לא יודעת איפה לכתוב את זה, אם זה לא קשור-אתן יכולות למחוק. קשה לי נורא. נורא. אני עכשיו הולכת לכתוב משפט קשה: אני לא מסתדרת עם שי. קשה לנו ביחד. היא כבר בת ארבעה וחצי חודשים. נודניקית. אין לי מילה אחרת. ילדה שהתחביב שלה הוא לצעוק ולבכות. אנחנו לא יכולים לצאת מהבית. ביום שלמחרת ליל הסדר ברחנו מארוחת החג אצל ההורים באמצע בגלל הצעקות שלה. אתמול היינו במסעדה אחרי טיול והיה סיוט. עכשיו למשל, היא נרדמה אחרי 3 שעות של צרחות. אמא שלי רק נותנת לי על הראש-לא לצאת איתה מצד אחד, מצד שני לרדת איתה למטה כל הזמן. אז מה לעשות?? אני מאוד סבלנית אליה. לוקחת אותה על הידיים-אבל היא לא רוצה. משתוללת. במיטה-לא טוב. בסל-קל לא טוב. יורדים למטה-לא טוב. אני לא יכולה לדבר בטלפון מהבית - כי היא כל הזמן צועקת ברקע. 90% מהזמן אני לבד-כי הבעל בצבא. קשה לי. אני מרגישה מפונקת נורא אבל זה באמת קשה. אני מגיעה למצב שאני לא יכולה לשמוע אותה יותר. כל פעם יש תירוץ אחר לבכי-פעם כאבי בטן, פעם גזים, אולי עכשיו יש שיניים. אבל בשורה התחתונה היא כל הזמן בוכה. היינו אצל הרופא אין ספור פעמים. הוא לא מוצא שום בעיה. רע לי שאני חושבת על הילדה שלי דברים רעים. רע לי עם זה נורא. אבל מה עושים? ובאמת-יש לי המון, המון סבלנות אליה. לא נעים לשחק איתה-כי בסוף הצחוק הופך לבכי. מה עושים? כל אחד טורח לספר לי כמה הילדים שלו לוקחים מוצץ ונרגעים, ורק אצלי היא אוהבת לצרוח. אני יוצאת לעבודה כל כך לא רגועה. איך משאירים אותה עם בן אדם אחר? אם אני, אמא שלה, לא מסתדרת איתה, איך יוכל מישהו אחר?
