בבקשה

[ענתש]

נובי יקירה -

זה לא נשמע לי תקין המצב. לא יודעת, לא נרה לי שתינוקת צריכה לבכות ולצרוח כל כך הרבה... זה שאף רופא לא מוצא כלום זה לא אומר שאין כלום. אני במקומך הייתי מנסה ללכת אפילו פרטי למישהו מומחה (יש לי המלצה אם תרצי, מישהו שמקבל פרטי או ממכבי - מ ד ה י ם !). וגם לא הייתי פוסלת על הסף רפואה אלטרנטיבית - מה שלא יועיל בטח לא יזיק. להומאופטיה ולרפואה הסינית יש בטח לא מעט "להגיד" בנושא. ובנוסף אני זוכרת היטב (רק לא מצליחה למצוא בחיפוש) הודעה מאד דומה של טלאפ - תשאלי אותה (את יכולה למצוא אותה בהורים לתינוקות), אני זוכרת שהיא סיפרה משהו דומה ובסוף התגלתה בעיה כלשהי שנפתרה ויעלי שלה הפכה ממש לילדה אחרת. מאחלת לכן המון רוגע

 

[lulyK]

נשמע כל כך קשה

גם לך וגם לה. מצטרפת להמלצה לבדוק יותר לעומק אם אין פה משהו רפואי (המעבר מצחוק לבכי נשמע, אפעס - מחשיד)

 

[עמית@]

ומנשא? ניסית?

מהסוג החובק הכורך, מאוד יעיל ומרגיע אפילו תינוקות סובלים (אחרי שלילה של בעיות רפואיות כמובן) אותי זה הציל, הלכתי המון, וזה גם עשה לי טוב (פיזית ונפשית) וגם לתמר, מכל בחינה. קשה מאוד מה שאת מספרת - אולי כדאי לך למצוא מישהו שיטפל בה ולו שעות ספורות בכל כמה ימים- מה שיאפשר לך למלא מצברים ולנשום ולגלות שבעצם את מתגעגעת. (אני יודעת, נורא פשטני, אבל הכי חשוב שלא תשקעי)

 

[ציף שלי]

../images/Emo24.gif זה מה שיש לי להציע כרגע

קראתי את ההמלצות של הבנות ות'אמת שאין לי המלצה משלי. גם אני וישי רוב הזמן לבד, בעלי "מטייל" בין העבודה לבית חולים אז אם בא לך אולי ישי יבין את שי...? נשמח להיפגש ולעזור! אולי בכל זאת כדאי רופא אחר כי בכי מתמשך מעיד על איזו שהיא בעייה וזו דעתי הלא מקצועית.

 

[1איתן ולהב שלנו]

../images/Emo24.gifאני יודעת שזה

לא נשמע כרגע מעודד,אבל עוד חודשים ספורים שי תוכל להסביר ביתר קלות מה מציק לה,ותתרגל לעולם שלנו קצת יותר,ואז תתחברו שחבל"ז-לא לכולן מגיעה ההתחברות מייד.

 

[תמיש המקורית]

../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif את לא לבד!!!!!

הי! עכשו נכנסתי לפורום אחרי שבועיים של בלי רגע לעצמי....קראתי את כל קורותייך והזדהתי עמוקות. בני השני, יוסי היה כזה תינוק בדיוק!!!! היו רגעים שהמחשבות שעברו לי בראש הבהילו אותי.. לא היה לי רגע שקט. מקסימום חצי שעה שינה רצופה בלילה ועוד תענוק בן שנה וחצי לטפל בו חוץ מיוסי!. לפעמים התחלתי להבין אמהות שעשו משהו לילדים....הבנתי שאם לא אחזיק את עצמי אאבד את שפיות דעתי, פשוט כך. ואז יום אחד ישבתי ובדקתי עם עצמי מה מקשה עלי והבנתי שהחלק הנורא מכל הוא ההאשמה העצמית. אני אמא רעה, לא סבלנית, לא מספיק חמה וכו' כך הרגשתי בכל פעם שהוא בכה. כשבדקתי עם עצמי האם זה נכון, כמובן שראיתי שלא דובים ולא יער. אני אמא טובה, אוהבת מאוד, חמה מעניקה, סבלנית סופר, אלא מה, רצה הגורל ובחלקי נפל תינוק שמנסה לבדוק כמה סבלנות וכוחות נפש יש לאמא שלו, ואני אוכיח לו שיש לי ,ועוד איך. עם ההחלטה הזו צעדתי קדימה. הפסקתי לקחת את הבכי כבעיה בתיפקוד שלי ופשוט חיבקתי, וכשהוא לא נרגע אמרתי לו: תבכה, תוציא, תנסה . אני אוהבת אותך כמו שאתה כי אני אמא שלך-ושום דבר לא ישבור אותי. אני יכולה לנחם אותך שכשאני נרגעתי, די מהר גם יוסי נרגע, זה לקח כמה שבועות, אבל בסוף הוא נרגע. היום הוא ילד מדהים!!!!!!!!!!!!!! חיכן, רגוע מצחיק ומדליק. אז תאמיני בעצמך, תרגעי, תנשמי עמוק ותראי שגם התקופות הקשות עוברות.... והן אלה שסוללות את הדרך לימים הטובים.

 

[odeia]

אתם לא יחידים, גם אור היתה כזו

ביום וחצי הראשונים שלה היא רק צחקה וחייכה ואחרי שעברה בדיקת דם נוראית התחילה רק לבכות ולצרוח. מה לא עשינו, כשהילדה מחליטה לצרוח - היא מרימה את הגג ואנחנו בטוחים שעוד רגע לשכת הרווחה יקישו על דלתינו. כיום הצרחות קיימות רק כשהיא רוצה לישון ולא מצליחה או לא משכיבים אותה בצורה שהיא רוצה. עיצות מה לעשות? תנסי הכל, תנסי כל דבר לאורך זמן מסויים ואז לשנות אם לא הולך. בהצלחה

 

[מאיה ורוני]

נובי חמודה ../images/Emo24.gif

אני לא מכירה את שי ויתכן שהסיפור שאני מביאה מוגזם ביחס אליה אבל רק כדי שתדעי שיש כאלה. יש לי בת דודה מתוקה מתוקה . היום היא בת שלוש וחצי ולא סותמת את הפה ("אופס, יצא לי פלוץ מהפה" היא אמרה לאמא שלי שבוע שעבר..) . בקיצור הילדה הזו מהרגע שהיא יצאה מהבטן לא סתמה אבל בכיוון של צרחות וצעקות כמעט 24 שעות ביממה. בגיל שלושה חודשים אמא שלי פתאום אמרה לאמא שלה: "אוי, יש לה עינים כחולות" פשוט עד אז לא ראו לה עינים מרב שהיא כיווצה אותם בבכי כל הזמן. בקיצור, אין קיצורי דרך, יש ילדים קצת חסרי סבלנות ובכיינים וצריך לקבל אותם (ולהזכיר להם אחר כך כמה "רעים" הם היו) גם בילדים כאלה, הגמול בא מאוחר יותר ואיתו האהבה . ואין דוגמא טובה יותר מאותה ילדונת שסיפרתי עליה שהיום אמא שלה שהייתה בוכה ביאוש יחד איתה בזמנו, משוגעת על כל הברה שיוצאת לה מהפה.

 

[פשושולה]

נובי יקרה, אני חושבת שלכולנו יש רגע

ים כאלה... עדן יחסית מתוקה ושלווה, אבל היו לה כמה ימים, בנפרד, שהיא פשוט לא הפסיקה לבכות. לא יודעת אם גזים, עצבים, זכרונות מהאישפוז, לא ברור. אבל בימים האלה פשוט רציתי לברוח מהבית... לי יש סבלנות מאד קצרה, זה אחד מהחסרונות הבולטים יותר שלי. אחרי שעה שעתיים, אני משתוללת מבפנים... הבעיה היא שהיא מרגישה הכל - ואני בטוחה שגם שי. ברגע שאני עצבנית - אין אופציה שהיא תרגע בכלל. ולכן, חשוב לעבוד על יעצמך בקטע של לקבל הדברים בשלווה מצד אחד, ומצד שני - להתאוורר מהילדה. אני גם השתמשתי פעמיים באקמולי, כי היה לי נורא ברור שכואב לה משהו, כי אחרת ככה לא צורחים, והיא נרגעה אחרי כמה דקות, ולמחרת היה לנו יום נפלא. לא יודעת מה כאב לה, אבל כאב... ניסית משהו כזה? בכל אופן, אני מאחלת לך ימים רגועים יותר, ממש ממש בקרוב.

 

[אמאטריה לעדי]

גם שלי כזו

עדי בכיינית גדולה (בת 4 חודשים) ואין דבר מרגיז יותר מכל האמהות האלה שילדיהן ישן כל הליה בעוד ששלי מתעוררת כל שלוש שעות כמו שעון שוויצרי בצרחות אימים כאילו מישהו שוחט אותה, כל הילדים מתעוררים בבוקר רגועים ושלי עצבנית כאילו חזרה ממלחמה, כל הילדים מעסיקים עצמם ושלי לא יכולה לעשות משהו 5 דקות לבד. אין מה לעשות היא שלי, למדתי לקבל אותה כמו שהיא, רוצה לבכות. בתחילה הלכתי לרופאת הילדים כל יומיים שלושה עם שגעונות ולבסוף הבנתי (בעזרת הרופאה) שזה האופי שלה. אני מחבקת אותה ובוכה יחד איתה, לא רוצה ידיים שמה בלול. היא יכולה לבכות שעה בלי הפסקה, היא עקשנית ומרדנית. אנו יוצאות לטיול והיא רוצה על הידיים דבר שאינו אפשרי פיזית, אני עוצרת בצד ומרימה אותה. היום אני יוצאת לטיול כשהילדה בעגלה ומנשא למקרה שהיא רוצה על הידיים. מנסה להתאים אותה אלי. והכי חשוב למדתי להתעלם מהעיניים של נשמות הטובות ברחוב שאומרות איזה אמא רעה, נותנת לבת שלה לבכות. שלי אוהבת לבכות, זה האופי שלה.

 

[Arfilit]

../images/Emo24.gif

יש לי אחיינית שהיתה תינוקת כזו. למלה ולמזלם של ההורים שלה - היא היתה תינוקת שניה לאמא רופאה - אז הם לא נלחצו מעניינים רפואיים ולא לקחו נורא ללב. פשוט יש כאלה ויש כאלה. אני יכולה לשמח אותך ולאמר לך שהיום היא ילדה בת חמש שמחה ומאושרת. זה שהיא היתה תינוקת "קשה" לא אומר כלום על איזה מין בן אדם היא הופכת להיות (כמו שמי שהיינו בגיל ההתבגרות לא בהכרח מלמד על איזה אנשים אנחנו היום). זה עובר. התקופה הקשה תעבור - ומאיפה שאתן נמצאות היום נשמע שיש רק לאן להשתפר. וכמו אצל משוש - גם אני, עם האפונה טובת המזג שלי, יש ימים שאני רוצה לברוח. רק אתמול בשתיים בלילה פרצתי בבכי - ובכיתי לגבר למה הבת שלנו לא יכולה לישון אפילו שלוש שעות ברציפות - ולמה היא לא מבינה שאני צריכה לקום בבוקר לעבודה. מה - היא לא רואה שקשה לי?!?! (אני לא באמת חושבת שהיא אמורה לראות. לא להיבהל. ההתחרפנות שלי היתה נקודתית). יש מצב שתקחי יום חופש ותעשי לעצמך יום כיף? ביקור עם טיפולים בספא, ארוחת בוקר כיפית, קניות (הכי כיף בעולם), קפה עם חברה, סרט בהצגה יומית - יש כל כך הרבה דברים. והכי חשוב - תזכרי שזה זמני. זה נהיה בלתי נסבל בשבועיים שלושה האחרונים - וזה יחזור להיות נסבל במהירה בימינו - ואפילו כיף. אני יודעת שזה נשמע לך כרגע מופרך - אבל אני מבטיחה. ועוד משהו - שתדעי שהבכי של הבת שלך הרבה יותר מציק לך מאשר למישהו אחר. אצלנו זה מגרד את קצות העצבים - אצל אחרים זה יכול להיות רעש לבן. אז אולי דווקא מישהו אחר יתמודד ביתר קלות עם הקושי.

 

[nubi]

../images/Emo24.gifתודה!!!

תודה ענקית על כל התגובות. כל כך השתפר לי מצב הרוח. אתמול, כשיצאתי לעבודה, כרגיל היו צרחות אימים. כשחזרתי בערב, הייתי בטוחה שהיה יום קרב. סבתא שלי פתחה זוג עיניים ואמרה לי ש...הילדה לא הוציאה הגה! שהיא היתה כל כך מתוקה ובכלל ישנה רוב הזמן...זה מצטרף ליומיים שהיא היתה אצל ההורים שלי בפסח, שם היא לא הוציאה הגה...חשוד. בכל מקרה, גם המטפלת צילצלה ומשבוע הבא היא מתחילה. אור בקצה המנהרה. תודה שוב על התמיכה-זה כל כך היה חשוב לי.

 

[בזזזזזזז]

רק עכשיו ראיתי

אחרי תקופה קצת קשה שבה לא נכנסתי לפורום כמעט, והיה לי חבל שלא ראיתי קודם ולא השתתפתי בתמיכה. לקצר- העיצות שקיבלת מדהימות ומעולות ומצדיקות את כל הפורום הזה כולו. להצטרף לתגובות של הכרות עם ילדים כאלה - מעין שלי ילדה מאד רגישה בכל המובנים - גם הפיזי וגם הרגשי - ועד שלמדה לדבר ולהביע את הצרכים שלה באופן ברור היה מאד קשה להרגיע אותה. אבל היום היא בת 6 ומאד מוכשרת והרגישות שלה הפכה ליתרון (למרות שגם היום אני לפעמים מאבדת את הסבלנות ואת הכח...) - והדבר שהכי מחזק לדעתי, למרות שאולי את עוד לא במקום לראות את זה - הוא לדעת שגם לתקופה הזו יש סוף, ושהוא קרוב... נ.ב. זוכרת שאת לא היית שלמה עם זה שסבתא שלך תשמור עליה - והחלטת שאת מסתדרת עם זה בכ"ז - אז גם העניין הזה זמני - ואולי עם המטפלת יהיה טוב יותר. אבל, יתכן מצב הפוך, שבו שי התרגלה לסבתא, ואח"כ יקרה שוב אותו המשבר במעבר למטפלת - אל תתפלאי ואל תדאגי - פשוט תעברי גם את ההסתגלות הזו ואם תצטרכי תמיכה - את יודעת לאן לבוא... והכי אהבתי את העצה של אפרת - לנשום.

 

[POOH*]

קודם כל ../images/Emo24.gif

מקווה שעם המטפלת יהיה יותר קל... ובכל מקרה אל תתלי את האשם בעצמך... יכול להיות שעבר עליה משהו... יכול להיות שהיא סתם נהנית לבדוק את הקול שלה לפעמים [גיא עושה את זה המון בזמן האחרון בצרחות מחרישות אזניים]. בכל מקרה מקווה שמגמת השיפור תמשיך... POOH

 

[גלשני]

כנראה שאת צריכה לקטר כאן יותר../images/Emo8.gif

מסתבר שזה המתכון לשיפור מהיר וישיר של דברים. שמחה לשמוע שיש שיפור ושהמטפלת תתחיל בקרוב ולא מוצאת טעם להוסיף עוד מעבר לכל הדברים הנפלאים שנאמרו לך.

 

[אמאשל נתנאל]

נובי אני באותה סירה כמוך

נעה מבלה את מרבית הזמן בו היא ערה בבכי היא בת חודשיים ואני מוצאת את עצמי מתפללת שהיא תחזור לישון כי ככה לפחות יש לי קצת שקט כמה פעמים כשהייתי אצל אמא שלי חזרתי הביתה מוקדם בגלל הצרחות שלה אני יוצאת איתה לסופר ודוקא שם היא מליטה כי צריך לבכות הויא בוכה בכל מצב ולא נרגעת גם על הידיים הערבים הם הי קשים מבחינת הבכי עד כדי כך שאני שמה אותה בלול/עגלה/מיטה ונותנת לה לצרוח ברגע שביתך תתחיל להחזיק דברים ולמצוא ענין בצעצועים שלה היא תירגע צריך רק זמן וסבלנות

 

[מ ת י ל ד ה]

../images/Emo24.gif

מאד קשה! רק יכולה לומר לך שזה זמני. יש תקופות כאלו (גזים, שיניים ומה לא), וצריך לקחת נשימה עמוקה ולחכות עד חלוף זעם...

 

[מ ת י ל ד ה]

../images/Emo24.gif

מאד קשה! רק יכולה לומר לך שזה זמני. יש תקופות כאלו (גזים, שיניים ומה לא), וצריך לקחת נשימה עמוקה ולחכות עד חלוף זעם...

 

[yaelia]

../images/Emo24.gif

אני בטוחה במיליון אחוזים ששי מרגישה שלך לא טוב וזה משפיע גם על ההתנהגות שלה. אולי תחשבי על מה יעשה לך טוב, ומה ישפר את ההרגשה הכללית שלך. זה כמו גלגל היא רגזנית ואז את (גם אם את סבלנית והכל, אבל מתחת לפני השטח), ואז היא יותר וכך הלאה. ועוד משהו, שהוא אולי לא עידוד אבל הוא המציאות. לאחותי היה תינוק כזה שפשוט שאג. היא אומרת שבמשך השנה הראשונה הוא פשוט צרח וקיטר והיה רגזן. לא משנה מה הם עשו, הוא צרח. וגם היום הוא ילד עם טמפרמנט מאוד סוער וקולני. אולי זה פשוט האופי של שי, וכדאי לך להבין שהסבלנות שלה קצרה ולהתאים את הפעילויות שלכן לפרקי זמן קצרים יותר? ואולי זאת רק תקופה שכזאת? דווקא בלוחשת לתינוקות (שבאופן כללי הוא ספר לא מי יודע מה מומלץ וישים לטעמי), היא מחלקת את התינוקות לארבעה סוגים ואיך כדאי להפעיל כל סוג ולהתנהג איתו. תקראי אולי קצת וזה ירגיע אותך/אותה. שוב

 

[yaelia]

ועוד משהו

גם אלה הכי רגועים שישנים כל הלילה ומעסיקים את עצמם במציצת בהונות (זה מה שהללי עושה בימים אלה בעניין רב). יש להם את הקטעים שלהם. הלל, שהוא מלאכון קטן לרוב, לפעמים צורח אחר צהריימים שלמים או רוטן כמו קשיש פעוט ועצבני, מעייפות ומותשות ואולי כי העולם עוד קצת גדול עליו. לפעמים מתחשק לי להחזיר אותו (האחריות פגה אחרי שלושה חודשים). ולפעמים אני בוכה ביחד איתו 'מה אתה רוצה? מה אתה רוצה?'. כבר יצא לי להזעיק את ש. פעם (או פעמיים) מהעבודה כי עוד שניה אני חוטפת התמוטטות עצבים ונוסעת לאלסקה שלא על מנת לחזור. אולי זה קצת מעט מנחם לדעת שגם למלאכים של החברות שלך יש את הקטעים הלא נסבלים שלהם. כמו שנעמה אמרה - את האמא הכי טובה של שי, ואת עושה את הדברים כמו שאת יודעת לעשות אותם, בצורה הטובה ביותר.