../images/Emo28.gifפרק 2- מרדנות.:]]
זה מן סיפור מנקודת מבט, אז זה בלי סצנות ודו שיח. :// הימים האחרונים היו ורבי סבל. נודע לנו שאמה, הדודה שלי מהחווה נפטרה מסרטן בריאות. אימא, שאמה הייתה אחותה כל הזמן התרוצצה בבית ואמרה "אלוהים ישמור, היא הייתה אישה מסכנה. כ"כ טובה, כל חייה ידיה היו מוקדשות לעבודה, ומלוכלכות בבוץ. זה לא מגיע לאמה" היא מלמלה דברים נוספים לעצמה, ולא הסתכלה לאף אחד בעיניים. אבא שהיה מבולבל, סימן לנו כל פעם לא להתקרב אליה, ואפילו הוא- שהעיר תמיד לאימא על רצף דיבורה השוטף, הבין לליבה וחיבק אותה כל הזמן בשקט, בלי לאמר מילה. אני גם לא הסתכלתי לאימא בעיניים, היה בהם משהו מפחיד- מן שילוב של געגועים, עצב וכעס. שידעתי שהוא מתכון מוצלח להתפרצות שיכולה לגרום לריב. אז שתקתי, ופשוט עסקתי בענייני, כמובן שדודה אמה שתמיד הייתה בוגרת וקונה את הבגדים היפים ביותר מכל הדודות הייתה חשובה לי, וכל פעם שהלכתי לישון נזכרתי בה. החלטתי להזדהות קצת עם מותה והלכתי לחדר שלי, פתחתי את הארון והסתכלתי. הוצאתי מתוך קופסה לבנה ישנה את השמלת תחרה השחורה שהיא קנתה לי כשהייתי קטנה, כדי ליפות אותה הלכנו בכל הפארק עד שמצאנו תליון יפה בצורת לב. השמלה נראית כמו יצירת אומנות מוקטנת, אז עד היום שמרתי אותה בקופסת העטיפה. הוצאתי אותה בעדינות רבה, עדינות בה מתייחסים ליצירת אומנות במוזיאון, לכלי החרסינה של סבתא או לכל דבר בעל ערך מירבי אחר וחיבקתי את השמלה. בדה היה רך ומחוספס, משחור מבריק. הוא החליק על העור והיה נעים ביותר. שמעתי את אימא ממלמלת לעצמה דברים, וחשתי שהיא מתקרבת אז סגרתי מהר את הקופסא עם השמלה והכנסתי אותה מתחת למיטה. לפני השינה, כשכיבתי את האור אמרתי "להתראות דודה אמה." ובכיתי דמעות אחרונות.
