לפי "הארץ" זה לא מדויק
לפי עיתון "
הארץ" הם עשו בדיקות אולטראסאונד (אפילו שתיים) ולא מתכוונים לזרוק את התינוק אלא למצוא לו משפחה אומנת (אני נוטה לסמוך יותר על הדיווח של "
הארץ", משום שלרשת ידיעות יש אינטרס מובהק ללבות את הסיפור - זה היה סקופ שלהם מהתחלה). אבל לעניין העקרוני - אמנם אחת הסיבות שאני לא רוצה ללדת היא שאני סבורה שכל אשה/זוג שנכנסת להריון צריכה לשקול מצב בו יוולד לה ילד מיוחד והיא תצטרך לטפל בו לשארית חייו/חייה. אני לא רוצה לקחת סיכון, אני לא בטוחה שאוכל לעמוד בחיים כאלו. נדמה לי (אני מקווה) שהמצפון שלי לא היה מאפשר לי לעזוב ילד שילדתי, ולא משנה מה (על אף שבכנות, איני יודעת אם זה היה בשל רגש טהור או הרצון שלי להיות בצד הנכון של המצפון שלי, כלומר יתכן שההחלטה שלי היתה נובעת מהראש ולא מהלב. אני לא יודעת). עם זאת, אני ממש לא מבינה למי יעזור לשלוח את ההורים האומללים והשבורים האלו לכלא - להם? הם אמורים ללמוד משהו מזה? אהבה מהי? לשלושת הילדים האחרים שלהם שישארו לבד או ישלחו למשפחות אומנות? לתינוק המסכן שיגדל עם הידיעה המחרידה שלא רק שהוריו נטשו אותו, אלא גם שהוא, בעצם, שלח אותם לכלא? לציבור, שיראה וירא, ויעדיף לקחת הביתה תינוקות שהוא לא רוצה - מתכון בטוח להזנחה? לתינוקות הפגועים האחרים, שיגדלו בבתיהם הביולוגיים בהם הם אינם רצויים ואינם אהובים? ועוד משהו - אני לא מצדיקה, כמובן, את ההורים, אבל נראה לי שגוי להתעלם לחלוטין ממצבם הנפשי - תארו לעצמכן שחיכיתן וציפיתן לתינוק, ריהטתן לו חדר וקניתן צעצועים ובגדים ועריסה. הבדיקות הראו שהתינוק בריא ושלם. הלכתן לבית החולים וילדתן תינוק שכפות ידיו מחוברות לכתפיים. לא תחוו שום תחושה שלילית? אפילו לא לרגע? ההורים נשמעים לי בהלם, בהכחשה, בטראומה, שבורים לחלוטין. אני מרחמת עליהם מאד, הם צריכים טיפול וסיוע, שאולי יעזרו להם לקבל את התינוק באהבה, ולא משפט שדה. הבעיה האמיתית והשורשית, לדעתי, היא של המדינה שלא מסייעת מספיק לילדים מיוחדים ולמשפחותיהם. אותה הייתי שופטת ולא את הזוג האומלל.
