איגייייייי!!11!!!
נתחיל מהפשלות: הסאונד היה איום, במיטב המסורת הישראלית. כתוצאה, כל השירים נשמעו פחות או יותר אותו הדבר. פה ושם זיהיתי שירים מוכרים - אבל בגלל המילים. את הסקסופון, למשל, לא הצלחתי לשמוע, ממקום עומדי. אבל מה זה משנה; איגי עשה ביצפר לרוק, לקהל הישראלי הפלגמטי. איגי לא שינה הרבה מהמופע שלו, בארבעים השנים האחרונות. הוא עדיין מופיע חשוף - תרתי משמע - והולך עד הקצה, ללא פשרות. הסטוג'ס התחילו את דרכם כגלגול קיצוני של הגראז', הם דיברו על כל אותם הדברים שעד אז לא העיזו לדבר עליהם בגלוי: השעמום, חוסר התקווה, הניכור והאלימות היומיומית שהיו מנת חלקם של הצעירים במיד-ווסט. זה היה ההפך הגמור מהמוסיקה ההיפית של קליפורניה. הסטוג'ס דיברו לקהלם - שבא בדיוק מאותו רקע כמותם - בגובה העיניים. והיחס הזה נשמר אצלם עד היום: איגי יורד אל העם, פשוטו כמשמעו, ושר עם הקהל, מהאולם, כשהוא עומד לידם. אחר כך הוא מזמין את הקהל לעלות עמו על הבמה, לשיר ולקפוץ אתו - והם באים. הוא שומר על הדיאלוג הזה עם הקהל, לאורך כל המופע. "תדליקו את האורות, כדי שנוכל לראות את כולם (הקהל)" הוא מנחה את התאורנים. "I am You" הוא מזכיר לנו. אז נכון שעכשיו לא 1970, ואיגי והאחים אשטון כבר לא בני 19, אבל גם אם האיחוד הזה הוא כדי לסדר את הפנסיה שלהם, הם עדיין נותנים לקהל לראות, להבין, מה עשה אותם לאחת הלהקות החשובות בזמנם. וכמובן, אוכל כעת לספר לנכדים שלא יהיו לי, שעמדתי 20 מטרים מאיגי פופ.
