ארגז כלים?

mummy

New member
לא שירה אבל עונה לך בכל זאת

אני מניחה שהיא מתכונת לזה שקשיי הויסות שלו את עצמו מתבטאים בין היתר במה שנקרא בשפה של המרפאות בעיסוק "מגע עמוק" שזה להבדיל ממגע "טקטילי" שהוא מעל פני השטח (או העור), תחושות פנימיות יותר שמושגות על ידי חיבוקים חזקים, קפיצות חזקות, סחיבה של משאות כבדים שמפעילים את המערכת הזו - מגע עמוק כשמו כן הוא. זה לא שפתאום הוא צריך את זה, אלא שאם לאורך זמן הוא לא מקבל את זה ברמות המתאימות לו, שהן כנראה בגלל חוסר היכולת לווסת באופן עצמאי, רמות גבוהות מהרגיל, אז הוא נכנס לאיזה "חוסר איזון" חוסר שקט. שהרי מערכת החושים נועדה לעזור לנו להתמודד עם כל הגירויים שמסביב, כך שנצליח לשמור על איזון מסוים, ולא כל פעם "להסחף" אחרי מה שיש בחוץ. ילדים שיש לה קשיים בויסות החושי לא מצליחים לעשות את זה לא כי הם לא רוצים, או כי זה איתות שלהם על מצוקה, אלא כי יש מצוקה אמיתי וחוסר יכולת של המערכת העצבית לעשות את זה. מי שנמצא בטיפול ומקבל הדרכה, וזה אכן תאור של חוסר האיזון שלו (לכל אחד יש פרופיל סנסורי אחרת, וכל אחד שמאובחן עם קשיים בויסות החושי, יש לו קשיים אחרים מסוגים שונים, לא בהכרח כולם ככה) - אז אם לא דואגים לעשות לו פעילויות כאלו בעוצמות שהוא צריך אותן, הוא יכול באמת להכנס ללופ הזה של לחפש את הגירוי התחושתי שהוא צריך, מה שמהצד נראה כמו סוג של השתוללות לא מבוקרת, ילד לא מרוסן, הורים חסרי גבולות, או "דרך התמודדות עם בעיה אחרת, למשל קנאה"
 

צימעס

New member
בקנ"ם שונה, יש לי בבית משהו דומה

התינוק הכי מכולם אוהב את האח הגדול שלו. נראה כאילו המגע החזק מדי הזה מאוד מתאים לתינוק (המון פעמים נזפתי בגדול ואז ראיתי את התינוק צוהל. מהשנקרא "תשתקי, אמא! מה את מתערבת?"). אבל לפעמים זה עובר מ"משחק-בנים-אגרסיבי" למכה כואבת. זה נראה כמו התפרצות בלתי נשלטת. ונדמה לי - עם זאת שאני נוזפת ושואלת (פינת השאלה הדבילית
) "למה?" - שהפתרון היחיד הוא לקחת את התינוק על הידיים/גב, ולעשות משהו (פעיל מאוד) עם הגדול (ללכת לאנשהו, לשים מוסיקה ולרקוד, לבשל משהו שהוא מאוד אוהב, להכין לו משהו שהבטחתי וכבר מלא זמן התעכב וכו'). מובן שכשאני עייפה ורק רוצה לנוח (בפרט לא ליזום פעילויות מונעות-הצקות), זה קורה יותר...
 

צימעס

New member
אגב, מקלחת

במצבים שצריך לקטוע - זה עושה פלאים. אחרי המקלחת הוא ממש ילד אחר. מסוגל אפילו להבין שהמקלחת עזרה לו.
 

מירי 4

New member
יש לי בן עם בעיות דומות

בשלב דומה השתמשתי לפעמים בהולדינג - הושבתי אותו עלי תוך חיבוק חזק, ותוך כדי דברתי אתו על הבעיתיות במה שעשה, אבל גם כמה הוא מקסים ואהוב. הבעיה שעלולה להווצר במצב הזה היא שהקטנה תדרוש את תשומת לבה, ולכן כדאי לדאוג לה לפני שתופסים אותו. מה שכן - מאז אותה תקופה, ועם בעיות דומות אצל אחיותיו הקטנות, לא השתמשתי בזה, וקשה להצביע מה בדיוק השתנה בי (וברור לי שזה בי) שכבר לא היה בזה צורך.
 

לאה_מ

New member
צורך במגע פיזי חזק אני מכירה מהשלישי שלי.

אצלנו זה התמתן עם הגיל, אבל בעבר היה טריגר להרבה דברים פחות נעימים (כמו נשיכות, למשל), וגם היום הוא עושה דברים שנובעים מזה (למשל, הוא יכול לאחוז בגור בצורה שהיא בעיני חזקה מדי או להשתולל איתו בצורה שמפחידה אותי - הגור, אגב, מאד מבסוט מזה - איך שהוא רואה אותו, ניצת לו בעיניים זיק של שובבות - הוא כבר יודע שמשם יבוא משהו מצחיק - האפשרות שיבוא משם גם משהו כואב כנראה פחות מטרידה אותו מאשר אותי
). אני חושבת שעיקר העיסוק שלנו צריך לבוא בהבנה של הצורך שלו, ובמתן מענה לצורך הזה - כמה שיותר מגע פיזי, עיסויים, חיבוקים, דגדוגים (אצלנו אפשר לגייס לעניין הזה גם אחים גדולים
), בימים קשים לצאת החוצה, לעשות סיבוב של הוצאת אנרגיות... כשאני קולטת מאיפה זה מגיע, אני יכולה להתייחס לזה לא כאל הצקות או כאל משהו לא עדין שהוא עושה עם הגור, אלא כאל צורך שלו, וברגע שזה הופך לביטוי של צורך שלו, אני מוצאת בקלות את המענה שאני יכולה לתת לצורך הזה באותו רגע (בהתאם לסיטואציה). אני חושבת שזה לא דורש ממך לתפעל אותו ללא הפסקה - לפחות המצב אצלנו פחות דורש "תפעול" מצידי ויותר דורש הבנה שלי של דברים שיכולים להקל עליו. למשל, שאני אשכב במיטה ואחבק אותו זה משהו שמבחינתי הוא לא "תפעול" ומבחינתו הוא מאד מתדלק. שנצא החוצה והוא יעשה גלגולי ג'ודו על הדשא, זה מבחינתו פריקת אנרגיות ומבחינתי זמן פנוי. הוא הולך לשני חוגי ספורט (ג'ודו ושחיה) ומאד מאד נהנה, וגם זה נותן לו אפשרות לעשות משהו פיזי שכרוך במגע.
 

צימעס

New member
בחיי שלא קראתי אותך קודם.

גם אצלי הגדול הלך השנה לשני חוגי ספורט + אופניים ורולרס בשכונה בלי סוף, ועדיין נשאר לו מספיק בשביל אחש'לו הקטן...
 

tookmy

New member
זה בגלל שלא

מוציאים לו את המיץ כל יום בגן/בי"ס/מה שזה לא יהיה...
 

לאה_מ

New member
משהו שלקח לי המון זמן להבין

(ואני עדיין לא ממש טובה בו...) - לא חייבים למצוא פתרון. אני ממש טיפוס של פותר בעיות. כל דבר שאומרים לי או עושים לידי, אני חייבת למצוא את הסיבה ולהציע פתרון. הרבה פעמים זה לא ממש נחוץ. ולא סתם ממליצים גם ב"הורות יעילה" וגם ב"איך לדבר" על המון טכניקות שלא עוסקות בעשיה (doing) אלא יותר בהוויה (being) - פתרונות של הכלה ושיקוף וחיבור - ולא של משהו פרקטי. אצלי זה ממש לא בא טבעי. אבל אם אני מצליחה להזכר בזה, וכשהילדים עושים או אומרים משהו פשוט להיות איתם, ולא לנסות לפתור ולחפש - הרבה מאד פעמים מפתיע אותי (כל פעם מחדש...) לגלות שהפתרון כבר מתגלה מעצמו.
 
../images/Emo45.gif וגם, כמו שכתבתי בשרשור ה"הוא"

למדתי לבחון מחדש את כל ה"אקסיומות" ההוריות. לדוגמא - אם פעם חשבתי שילד חייב לישון את שנת הצהריים שלו במיטתו, עם פרוץ האדר לחיינו הבנתי שלא יקרה לו כלום אם הוא יישן במנשא בזמן שאני מטיילת עם אחיו הבכור. גיליתי שהוא ישן כך הרבה יותר טוב (כתינוק, הוא היה מתעורר מכל פיפס), שזה חוסך את המאבק עם יהב על להיות בשקט וגם מספק ליהב ולי הזדמנות להיות ביחד. לפעמים אני מוצאת שצריך פשוט לשאול - אתמול באמבטיה הם לא הפסיקו להשפריץ. לא עזרו כל ניסיונות השכנוע להפסיק. מתישהו תפסתי את עצמי ושאלתי את יהב למה הוא משפריץ. התשובה הצחיקה אותי - הוא רצה לעשות בועות. מיד שלפתי את הבקבוק המתאים, עשינו ברגע הרבה בועות. שני ילדים מאושרים ואף לא שפריץ אחד. מה שאני באה להגיד - לפעמים אנחנו מחפשים כוונות על נסתרות, כשבעצם הבסיס הוא די פשוט. קורה לא אחת שהם משחקים ופתאום קורה משהו שגורם לאחד מהם לרוץ אלי. במקום לנסות לפתור - אני משתפת פעולה והופכת למשתתף פעיל במשחק. זה מיד מחזיר אותם לתלם.
 

משוש30

New member
את צודקת מאד לגבי האקסיומות ההוריות

ואני באמת משתדלת לא להיות מקובעת ושואלת את עצמי למה באמת זה חשוב לי ולא תמיד זה חשוב. אני גם שואלת אם כי אני קצת מפחדת שה"למה" יתפס כמשהו שלילי או חוקר. לפעמים אני מציעה אופציות כפתרון "מפריע לך שאני כבר הרבה זמן עם יובל? אתה רעב? אתה רוצה לשחק איתנו?" בכל מקרה אתמול אחרי שהעליתי פה את השאלה החלטתי באמת לנסות פשוט לא לראות בהתנהגות הזאת משהו נגדי. אתמול הייתי איתם לבד מאחרי הגן ועד להשכבה. בדרך כלל אני מאד נלחצת מזה אבל אתמול פשוט נהניתי איתם והיה לנו יום מאד נחמד. הצלחתי למצוא פתרונות ביניים והצלחתי להתחבר לאי הרצון שלו ללכת הביתה למרות שהיו תלויים עלי תיק כבר ותינוקת בלי מנשא
גם הגעתי איתו כבר להסכם לגבי ההרדמה כשהאיש חזר מוקדם מהצפוי ולא יצא לי לבחון את זה
בטח עוד יצא לי... תודה
 

משוש30

New member
לאהההההההה אני מאוהבת בך! ../images/Emo24.gif

קראתי עכשיו את השרשור של שירה מלפני שנה ואת התובנות שלך וזה מרגיש לי כל כך נכון! כוח וענישה הם הרי הצד השני של המטבע של חוסר האונים ואיבוד השליטה. ואם מוציאים אותם מהמשוואה כמו שמוציאים ממנה ענישה פיזית אז באמת אפשר למצא פתרונות אחרים. אני מאמינה בזה בכל ליבי. הרי אנשים פחדו לוותר על ענישה פיזית בדיוק בגלל הפחד של "איזה כלי להשפיע ישאר לי?" בדיוק לזה מכוון "חוסך שבטו שונא בנו" והנה אפשר לוותר ועדיין להצליח לנהל מערכת יחסים, לא רק מערכת יחסים אלא מערכת יחסים יותר מוצלחת. מעניין שלי למשל אין שום בעיה עם בן הזוג. אנחנו כמעט לא רבים וכשכן אנחנו מצליחים לרב לצאת מהמוד המאשים ולהיכנס למוד הפרקטי של הצרכים שלנו והדרך להגיע לפתרון. עכשיו אני צריכה למצא את הדרך מתוכי לגבי מתן. וזה כל כך נכון שכשאני רגועה ואני מאפשרת לו לחשוב אחרת הרעיונות באים
אני עדיין בהתלבטות לגבי מקרי קצה בהם אין זמן לשיחה או משא ומתן. בעצם חוסר זמן הוא אחד הגורמים המקשים על הדרך עליה את מצביעה. אני אמשיך לחשוב על זה ובינתיים מתענגת על תובנותייך.
 

לאה_מ

New member
מקרי קצה

קורים הרבה פחות כשאת מודעת לפער שאני מדברת עליו בין נקודת המבט שלך לבין זו של מתן. עצם המודעות שלך לקיומו של פער כזה מצמצם את מקרי הקצה, גם בלי שתדעי בדיוק מהי נקודת המבט של מתן (זה מה שקשה לי - אני מרגישה שאני צריכה סוג של שליטה, שאני צריכה למצוא פתרון לבעיה, שאני צריכה לדעת מה הוא חושב - וזה לא נכון - זה בכלל לא נחוץ). אבל תחשבי על זה עוד, ואח"כ נמשיך לדבר, אם תרצי.
 

Shellylove

New member
משוש, יש לי תחושה שאת מחפשת

איזה שיטה "מוכחת" ועובדת תאפשר לך לתרגם את מקור מעשיו של מתן, כדי שתוכלי להבין. אני יכולה להזדהות עם הרצון שלך. גם בעיני, כשאת מבינה את "מה הילד רוצה להגיד בעצם", הרבה יותר קל לך. אבל לצערי אין שיטה כזו. כי זה כל-כך תלוי בילד ובסיטואציה ובעוד גורמים מסביב (אין פה א' מוביל בהכרח לב', שמתפצל לג' או ד' וכו'). זה תמיד ניסוי וטעיה. וזה ארוך ומתיש ומתסכל אבל גם מדהים, כי כשאתה "פוגע בול" זה משתחרר כמו קסם. אני אספר לך דוגמא: במהלך השנה אלה (בת 3 ) היתה חולה במשך כשבוע, כל השבוע היא רצתה ללכת לגן וחיכתה לרגע בו תוכל לחזור. ההגיון (שלי, כמבוגר) אמר שבבוקר החזרה לגן היא תקפץ מהמיטה, תתארגן במהירות ותרוץ בחדווה ודילוגים, נכון? אז זהו שלא. היה לנו בוקר איום ונורא, עשתה "סצינות" על כל שטות, עד שלי נפל האסימון (וכן זה רק אסימון, לא היתה פה שיטה מתודית, שאני יכולה "להעביר" הלאה) ואמרתי לה: "אלה, את קצת מפחדת מהחזרה לגן?". בשניה הילדה נרגעה, נענעה בראשה בעצב ואמרה "כן". פתאם זה היה הכי הגיוני בעולם, כי באמת מהפרספקטיבה שלה, כילדה, שבוע זה המון זמן, ומי יודע מה קרה בגן בזמן הזה? אולי לא יזכרו אותה? אולי כבר לא אוהבים אותה? וכו'. ברגע ש"עליתי" על המקור האמיתי להתנהגות, ההתנהגות נעלמה. שלא תחשבי שזה תמיד עובד לי. לא תמיד יש לי את הכוח/זמן/יכולת/תבונה לראות מעבר להתנהגות ולהבין. וזה גם בסדר. כי אני לא יכולה לכלות את ימיי רק ב"לפרשן" כל הזמן את ההתנהגויות של בנותיי. ואז אני מגיבה "מהבטן", לפעמים בשכל ולפעמים ממש ממש לא (אפרופו שרשור הצעקות "ההוא"). אני כן מתאמצת להבין כשמדובר בדפוס או בהתנהגות חוזרת כי לרוב ילד שמרגיש שהמסר לא עבר, ינסה שוב ושוב (והרבה פעמים יקצין בדרך) עד שהוא יקבל אישור לכך שהוא הובן (וזה הרי מה שהוא מחפש בעצם- הידיעה שמישהו מבין אותו ורואה אותו). כיוונתי לדעתך?
 
למעלה