נכון ../images/Emo6.gif אני רוצה באמת שיטה להבין אותו
זה כל כך מתסכל אותי כל הניחושים הללו, למרות שאני לא רעה בזה אבל כשזה לא הולך- זה לא הולך וזה תמיד מוביל לכיוון לא חיובי בעליל. אני כן מנסה לקחת את המחשבה שהוא לא עושה לי דווקא ועדיין זה מתסכל. למה אנחנו לא יודעים להסתכל פנימה ולהבין מה אנחנו באמת רוצים וצריכים? למה אנחנו מסתירים דברים אפילו מעצמנו? יש לי ים של כוונות טובות. רק תגיד לי ונמצא ביחד פתרון, רק תושיט לי יד ואני אקל עליך במה שאוכל... אני כל הזמן טוחנת לו שכל רגש הוא לגיטימי ושהוא תמיד יכול לספר לי איך הוא מרגיש ואני אקשיב ולא אשפוט, אני כל הזמן אומרת לו שהדעה שלו והרצונות שלו חשובים לי ויש להם משמעות ומשקל כמו לכל דעה ורצון של מישהו אחר. אני תמיד מסבירה למה צריך לעשות דבר מסוים ופתוחה לקבל דעה שונה אם היא מסתדרת גם עם הצרכים שלי. אולי אני באמת צריכה קצת לעזוב את נושא הפתרון? את ההבנה בשביל למצא פתרון? אני טיפוס נורא "פותר ומייעץ". תמיד יש לי דעה, לרב אני חושבת שהיא גם טובה ויצירתית, יש לי כיווני חשיבה מאד גבריים (סטריאוטיפית). איך שעולה הבעיה אני מיד חושבת איך פותרים אותה באופן פרקטי. אולי אני באמת צריכה לקחת פשוט צעד אחורה. אבל אוי כמה שזה קשה למישהו כמוני... דוגמא מייצגת היא חבר של עידן שפגשתי אתמול לראשונה. שאלתי איפה הוא עובד והוא אמר שהוא לא מרוצה מהעבודה שלו. מיד התחלתי לתחקר אותו לגבי מה הוא אוהב, ואיך אפשר למצא עבודה אחרת וכד' וכד' מי בכלל ביקש ממני?! טוב תודה ההודעות שלכן עושות לי סדר בבלגן וגורמות לי לחשוב. כנראה שאני צריכה להפסיק לפתור למתן את הבעיות שאני אפילו לא יודעת מה הן ובאמת להיות יותר כלי מכיל ומשקף. ברור שזה קשה למישהו כמוני כי זה במידה רבה ויתור על ה"אני" שלי, על רעיונותי המבריקים והיצירתיים, על ההערכה של הילד שיש לו אמא כל כך חכמה ומבינה...הממ יופי הדברים מתבהרים יותר ויותר אני אמשיך לחשוב על זה תודה
זה כל כך מתסכל אותי כל הניחושים הללו, למרות שאני לא רעה בזה אבל כשזה לא הולך- זה לא הולך וזה תמיד מוביל לכיוון לא חיובי בעליל. אני כן מנסה לקחת את המחשבה שהוא לא עושה לי דווקא ועדיין זה מתסכל. למה אנחנו לא יודעים להסתכל פנימה ולהבין מה אנחנו באמת רוצים וצריכים? למה אנחנו מסתירים דברים אפילו מעצמנו? יש לי ים של כוונות טובות. רק תגיד לי ונמצא ביחד פתרון, רק תושיט לי יד ואני אקל עליך במה שאוכל... אני כל הזמן טוחנת לו שכל רגש הוא לגיטימי ושהוא תמיד יכול לספר לי איך הוא מרגיש ואני אקשיב ולא אשפוט, אני כל הזמן אומרת לו שהדעה שלו והרצונות שלו חשובים לי ויש להם משמעות ומשקל כמו לכל דעה ורצון של מישהו אחר. אני תמיד מסבירה למה צריך לעשות דבר מסוים ופתוחה לקבל דעה שונה אם היא מסתדרת גם עם הצרכים שלי. אולי אני באמת צריכה קצת לעזוב את נושא הפתרון? את ההבנה בשביל למצא פתרון? אני טיפוס נורא "פותר ומייעץ". תמיד יש לי דעה, לרב אני חושבת שהיא גם טובה ויצירתית, יש לי כיווני חשיבה מאד גבריים (סטריאוטיפית). איך שעולה הבעיה אני מיד חושבת איך פותרים אותה באופן פרקטי. אולי אני באמת צריכה לקחת פשוט צעד אחורה. אבל אוי כמה שזה קשה למישהו כמוני... דוגמא מייצגת היא חבר של עידן שפגשתי אתמול לראשונה. שאלתי איפה הוא עובד והוא אמר שהוא לא מרוצה מהעבודה שלו. מיד התחלתי לתחקר אותו לגבי מה הוא אוהב, ואיך אפשר למצא עבודה אחרת וכד' וכד' מי בכלל ביקש ממני?! טוב תודה ההודעות שלכן עושות לי סדר בבלגן וגורמות לי לחשוב. כנראה שאני צריכה להפסיק לפתור למתן את הבעיות שאני אפילו לא יודעת מה הן ובאמת להיות יותר כלי מכיל ומשקף. ברור שזה קשה למישהו כמוני כי זה במידה רבה ויתור על ה"אני" שלי, על רעיונותי המבריקים והיצירתיים, על ההערכה של הילד שיש לו אמא כל כך חכמה ומבינה...הממ יופי הדברים מתבהרים יותר ויותר אני אמשיך לחשוב על זה תודה
