רשמים מהפרק וגם הכרות
כהכנה לשובו של הדוקטור, החלטתי לצפות שוב באיינג'לס טייק מנהטן וכריסטמס ספיישל (סליחה, מקלידה מהסלולארי והמעבר בין אנגלית-עברית מדכא קצת). הסתבר שזאת הייתה החלטה נכונה כי שהפרק סיים לרדת אתמול בלילה כבר הייתי בראש של הדוקטור שוב, הווה אומר קצת משוגעת, קצת אובסיסיבית, במצב רוח נהדר ועם נעלי הריצה שלי מוכנות ליד (רק למקרה שהוא יחליט להופיע).
שורה תחתונה - נהנתי. זה לא הפרק הגאוני ביותר בתולדות הדוקטור והציפיה הארוכה מעמיסה עליו לדעתי מטענים בלתי אפשריים, לכן לראות שוב כמה פרקים אחורה ו"להתקדם" אליו מכניס אותו לקונסטקסט הנכון לדעתי.
הפרק עמוס ברפרנסים חמודים ממש. הספר שנכתב ע"י אמיליה ויליאמס, העובדה שהילד בפרק העשירי והאחת עשרה הוא הכי טוב וגם זה שבוכים בו (רפרנס כפול וכאובססטננט גם קצת חצוף!), הקטע על הטארדיס בארל'ס קורט היא בדיחה פנימית נהדרת, ממש צחקתי בקול.
אני עדיין מנסה להבין למה לספר קוראים סאמר פאלס ואיך זה מתקשר לפאל אוף דה אילבן (לזה קוראים להיות אובססיבית, לא?).
העלילה - אהבתי את הרעיון הבסיסי. מאוד. מופאט מתחיל עם עוד אויב לא מוחשי - וויפי ומסיים עם האינטליג'נס. אני לא בטוחה אם אני אוהבת את האינטליג'נס וקצת מקווה שהם לא יהיו ה"אויב" המרכזי בשארית העונה ולא יופיעו בכל מקום כמו הסדק.
מצד שני עוד לא הבנתי את התמה של העונה הזאת וקצת קשה להתייחס אליה בלי לצפות בכולה ולו בגלל העובדה שהקומפניין מתחלפים באמצע העונה! אני לא חושבת שזה קרה אי פעם בד"ר הו. אני טועה? יש לזה תקדים בקאנון?
בסה"כ העלילה לא הייתה מאוד מתוחכמת אבל היא כן הייתה מאוד חכמה בעיני. מקווה שההבדל ברור. כלומר שלד העלילה הבסיסי ממש חכם, הפרטים לא מאוד מתוחכמים והכל נפתר די בקלות, אבל זה בסדר בעיני כי לא דבר צריך להפתר בצורה קשה, במיוחד כשמי שפותר את התעלומות הוא חצי-אל ובערך הבחור הכי חכם ביקום. זה הגיוני שילך לו יותר בקלות מפעם לפעם...
קלרה - כלומר אוזווין, כלומר ג'ינה המעולה - הייתה, טוב, מעולה. היא לא קומפניין "רגילה" (למרות שאף אחת מהקופניין לא היו רגילות במובן העמוק של המילה), היא לא סתם מישהי שחולמת על יותר. יש בה משהו מיוחד, זה ברור וגם הד"ר מבין את זה.הייתי ממקמת אותה איפשהו על הציר בין דונה לריבר ועוד נראה מן הסתם לאן היא תתפתח.
גם מוצא חן בעיני שאחרי דונה ואיימי שלגמרי ידעו "טו הולד דיר אוון" מולו הוא לא מסוגל לחזור ולבחור מישהי אנמית יותר. זאת התפתחות יפה. בת לוויה נוסח מרתה פשוט לא הייתה עוברת את הרף שדונה/איימי הציבו לו כבר.
זה מבחינת הדוקטור, מהבחינה של מאט,בעיני ג'ינה היא קומפניין מושלמת כי למרות שלמדתי לאהוב אותו, הוא פשוט לא מסוגל לדעתי לשאת על כתפיו את הסדרה לבד והוא צריך דמות חזקה מולו. זה פשוט פחות טוב כשהוא לבד ואני לא מתכוונת מבחינת הדוקטור עצמו (שזה נורא כשהוא לבד אבל זה סיפור אחר כבר), אלא פשוט מבחינת השחקן וזה מצטרף לתיאוריה שלי שלא סתם העמידו מולו בשתי העונות הראשונות שני בני לוויה.
לגבי מאט - אני חייבת לציין שהוא משתפר מפרק לפרק ובהחלט מגלם בעיני הרבה יותר את המהות של הדוקטור מבהתחלה ויחד עם זאת בקטעים שמצריכים איפוק במשחק הוא פשוט לא מסוגל להנמיך טונים (כמו שטננט ידע לעשות) וזה פוגע וחבל.
אגב, לא הבנתי את הקטע בהתחלה - למה הוא נזיר בקמבריה של אלף מאתיים או מתי שזה לא היה? מה הקטע כאן? איך בדיוק הוא מחפש את קלרה בקונטקסט הזה? ואם כבר מזכירים את הקטע הזה אז אהבתי מאוד את העובדה שהטארדיס מנווטת את השיחה שלה אליו ושהוא פשוט לא מצליח לגרום לה להבין עם מי היא מדברת אז בסוף הוא נותן לה תמיכה טכנית. זה היה אדיר
וחוץ מזה היי, מה שלומכם? אני קוראת כאן כבר איזה זמן והחזרה של עונה 7 נראתה לי תירוץ טוב להשמיע קול סוף סוף