melancholy man
New member
אתה מתבלבל בפורום ../images/Emo13.gif
אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
The
at the Gates of Dawn
- פותח הנושא הנהלת הפורומים
- פורסם בתאריך
melancholy man
New member
מה רע בשרשור ../images/Emo32.gif?
ציףציף1000
New member
דיווחים מהטיול - חלק א' ../images/Emo186.gif
אני שוב בקטמנדו, לאחר שהייתי בפוקרה, משם יצאתי לטרק קצר של 5 ימים. הטרק הזה הולך לאורך השליש האחרון של ה-annapurna circuit, הידוע בכינויו העממיaround annapurna, היינו, מסלול עוקף האנפורנה - רכס ההרים השני בגובהו בעולם. הטרק התחיל בג'ומסום, שהיא עיירה בצד הצפוני של רכס האנפורנה. טסנו לשם, אני והפורטר (סבל) ששכרתי, במטוס קל. הטיסה לקחה כ-25 דקות ובמהלכה "עלינו" בהדרגה בהרים מפוקרה צפונה. ההרים מסביב לעיר הם בגובה של כ-800 מ' להערכתי. מעליהם שכבת עננים, ומעליהם הרים גבוהים יותר - בסביבות 2000-3000 מ'. המטוס טס בעמקים והוואדיות ביניהם, וניתן לראות את הערוצים בהם המים זורמים מהשלגים שבפסגות, אל הנחלים במורד הוואדי. אבל זה לא הסוף: ישבנו במושבים הקדמיים, ליד תא הטייס, וכך יכולנו לראות לא רק דרך החלונות שלצידינו, אלא גם את מה שהולך מקדימה, דרך השמשה הקדמית. כך, חלפנו על פני שכבת עננים נוספת, ולפנינו הופיע פתאום רכס האנפורנה - הרים אימתניים בגובה של כ-8000 מ'. המטוס טס משמאל לרכס, ונחת בג'ומסום, בגובה של כ-3000 מ'. היה קר - כ-7 מעלות - אבל לא הרגשתי השפעה של הגובה עלי. לבשתי שלוש שכבות בגדים, כובע צמר וכפפות. לא הבנתי מדוע הפורטר לבש רק חולצת אתא דקה וז'קט. לאחר כ-15 דקות הליכה הבנתי למה: ההליכה מחממת מאוד. למרות שהיה קר, הזעתי, ובהמשך הלכתי רק עם חולצה קצרה ועליה חולצה עם שרוול ארוך (וגם זה היה חם). לאחר שאכלנו ארוחת בוקר קלה, התחלנו ללכת . לאחר כמה דקות, רציתי להעזר במקל ההליכה הטלסקופי ששכרתי בפוקרה, ואז התברר שהמקל נעלם. הפורטר נלחץ, אבל אני הייתי משוכנעת שהוא פשוט נפל מהתיק בשדה התעופה של ג'ומסום, ואכן כך היה. חיפוש מהיר של כ-5 דקות גילה את המקל, והתחלנו בדרכנו. המסלול שבחרתי הוא קל, יחסית, מכיוון שהוא הולך לאורך נהר הקאליגנדאקי, במורד ההרים. היינו, עיקר ההליכה הוא בירידה, לא בעלייה. בג'ומסום עצמה, הנהר עדיין לא קיים. ההרים הם כה גבוהים שהם עוצרים את העננים, וצפון הרכס הוא, בעצם, מדבר. זה נראה קצת כמו מדבר יהודה, רק בגובה 3000 מ'. הצמחיה היא מדברית: אין עצים, ההרים קרחים (מלבד הרכס עצמו, שהוא מושלג), ויש שיחים נמוכים. הנוף באזור הזה הוא פשוט מדהים. הלכנו במישור - בעצם, רמה - כאשר כקילומטר משמאלנו צדו הצפוני של רכס האנפורנה, ומיד מימיננו רכס הרי המוסטאנג. רק נחל קטן פה ושם קטע את הדרך. אין כמעט אנשים שחיים באזור הזה. פה ושם ראינו בקתת עץ, באמצע הלא-כלום. על פנינו עברו, מלבד מטיילים אחרים כמובן, גם מקומיים שרוכבים על סוסים. הסוסים הם מזן המיוחד לאזור, והם נמוכים מסוסים רגילים, כמעט סוסי פוני. חוץ מהם מגיעות לשם גם שיירות החמורים, שהם כלי התחבורה והמשא הבלעדי בכל הרכס. אין כבישים שם בכלל, ואלפי החמורים הם שמביאים את התוצרת מהעמקים להרים, וההפך. למעשה, נראה לי שיש יותר חמורים מבני אדם באזור. מסלול הטרק הוא בעצם השביל המקשר בין כל הכפרים מסביב לרכס, ולכן המטיילים חולקים אותו עם החמורים. השביל הוא, לעיתים, צר מאוד, כך שבמקרים רבים זה היה או אני או החמור. חמור עצבני מסוגל להטיח מטייל אל הקיר או, במקרה היותר גרוע, לבעוט אותו אל התהום. אבל זה באזור היותר דרומי, בהמשך הטרק. בינתיים הלכנו לנו באמצע המדבר. לאחר כשעתיים הגענו לעיירה מארפה. זהו בעצם כפר גדול, שמיושב ע"י פליטים טיבטים. הכפר הוא, לכן, בודהיסטי, בניגוד לרוב אוכלוסיית נפאל שהיא הינדית. זהו כפר ציורי ויפהפה, ולצערי צילמתי רק תמונה או שתיים ממנו. לאחר ששתינו תה בגסט-האוס מקומי, המשכנו בהליכה, והגענו לאחר כשעתיים נוספות לכפר טוקוצ'ה. גם כפר זה הוא טיבטי, אך קטן ממארפה. שם אכלנו ארוחת צהריים, ממש למרגלות אחת מפסגות האנפורנה. המסלול שבו המשכנו מכאן היה "מסלול החורף", העובר דרך תוואי הנהר, שהוא כמעט יבש בעונה הזו. בעונת המונסונים, הוא מלא מים, ומסלול הטרק הוא בצידו, בשיפולי ההר. הקטע הזה היה אולי היפה ביותר בטרק. הלכנו בעצם באמצע הוואדי, על חלוקי-נחל, ללא מסלול ברור, כמשני צידנו מתנשאים הרים מושלגים ענקיים. סום הפורטר אמר לי, עוד כשהתחלנו לצעוד, שבערך ב-11 בבוקר מתחילה באזור הזה לנשוב רוח חזקה. גם ידיד שעשה את המסלול המלא, סיפר לי שבאזור נושבות רוחות חזקות שיכולות להפיל אדם. ובאמת, לקראת 11 התחילה לנשוב רוח. היא היתה חזקה אבל לא מאוד, ולא הפריעה להליכה, למזלי. לקראת אחר הצהריים הגענו לכפר LARJUNG, ושם נשארנו ללילה. הכפר בנוי בהתאם למזג האוויר: סמטאות צרות ומתפתלות, שנועדו למנוע את נזקי הרוחות החזקות. הגגות מחוזקים באבנים, על מנת למנוע מהם לעוף (במארפה וטוצ'וק המקומיים שמים על הגגות מאות בולי עץ, למטרה זהה). כמו מרבית הכפרים ברכס, זהו כפר קטן ועני מאוד. ברחובות מסתובבים ילדים בבגדים בלויים, ומקבצים נדבות. ראיתי ילד בן שנה וחצי, אולי, שפושט יד. מן הסתם הוא לא מבין אפילו את המשמעות של התנועה. בכל הכפר היו רק 3 "גסט האוסים" - מלונות. לנו אצל המשפחה ה"עשירה" ביותר בכפר, בעלת הגסט האוס הגדול מהשניים האחרים. זהו בעצם בית המשפחה, אותו הרחיבו והוסיפו חדרים בחצר, לצד גינת הירק. כמו בכל הכפרים, המקומיים מתפרנסים מחקלאות. היינו, הם מגדלים את האוכל בעצמם - ירקות, דגנים - ומחזיקים גם תרנגולות בשביל ביצים, ועיזים בשביל חלב. לעיתים, הם מחזיקים גם אווזים וחזירים. כך היה גם אצל המשפחה שאצלה לנו. במטבח שלהם יש תנור מאבן, כמו באגדות. בבית אין מים זורמים, וכמובן שלא מים חמים. המקלחת למטיילים נמצאת בחצר, והמתרחצים מקבלים דלי עם מים שהורתחו במטבח. השירותים הם, כמקובל בכל האזור, חור ברצפה, אליו שופכים מים מדלי שנמצא בסמוך. אכלנו ארוחת ערב גדולה, כאשר השולחן אליו הסבנו הוסק באמצעות תנור-פחמים, אותו שמו ממש מתחת לשולחן, ליד הרגליים שלנו. מכיוון שהמשפחה היא עשירה, יחסית, הם מחזיקים גם כלב - כלבלב שחור קטן בן חודש בערך, שכולם מתים עליו. ביום שהגענו התחיל החג העיקרי של נפאל, הגרסה המקומית לדיוואלי ההודי. ביום הזה, על פי המסורת, הם מקשטים את הכלבים בפרחים. הכלבלב הקטן זכה לזר פרחים כתום, ונראה שהוא נהנה מתשומת הלב. הכלבים הטיפוסיים לאזור הם כלבי-הרים גדולים, אולי הגרסה הנפאלית לכלבי סן-ברנרד.
אני שוב בקטמנדו, לאחר שהייתי בפוקרה, משם יצאתי לטרק קצר של 5 ימים. הטרק הזה הולך לאורך השליש האחרון של ה-annapurna circuit, הידוע בכינויו העממיaround annapurna, היינו, מסלול עוקף האנפורנה - רכס ההרים השני בגובהו בעולם. הטרק התחיל בג'ומסום, שהיא עיירה בצד הצפוני של רכס האנפורנה. טסנו לשם, אני והפורטר (סבל) ששכרתי, במטוס קל. הטיסה לקחה כ-25 דקות ובמהלכה "עלינו" בהדרגה בהרים מפוקרה צפונה. ההרים מסביב לעיר הם בגובה של כ-800 מ' להערכתי. מעליהם שכבת עננים, ומעליהם הרים גבוהים יותר - בסביבות 2000-3000 מ'. המטוס טס בעמקים והוואדיות ביניהם, וניתן לראות את הערוצים בהם המים זורמים מהשלגים שבפסגות, אל הנחלים במורד הוואדי. אבל זה לא הסוף: ישבנו במושבים הקדמיים, ליד תא הטייס, וכך יכולנו לראות לא רק דרך החלונות שלצידינו, אלא גם את מה שהולך מקדימה, דרך השמשה הקדמית. כך, חלפנו על פני שכבת עננים נוספת, ולפנינו הופיע פתאום רכס האנפורנה - הרים אימתניים בגובה של כ-8000 מ'. המטוס טס משמאל לרכס, ונחת בג'ומסום, בגובה של כ-3000 מ'. היה קר - כ-7 מעלות - אבל לא הרגשתי השפעה של הגובה עלי. לבשתי שלוש שכבות בגדים, כובע צמר וכפפות. לא הבנתי מדוע הפורטר לבש רק חולצת אתא דקה וז'קט. לאחר כ-15 דקות הליכה הבנתי למה: ההליכה מחממת מאוד. למרות שהיה קר, הזעתי, ובהמשך הלכתי רק עם חולצה קצרה ועליה חולצה עם שרוול ארוך (וגם זה היה חם). לאחר שאכלנו ארוחת בוקר קלה, התחלנו ללכת . לאחר כמה דקות, רציתי להעזר במקל ההליכה הטלסקופי ששכרתי בפוקרה, ואז התברר שהמקל נעלם. הפורטר נלחץ, אבל אני הייתי משוכנעת שהוא פשוט נפל מהתיק בשדה התעופה של ג'ומסום, ואכן כך היה. חיפוש מהיר של כ-5 דקות גילה את המקל, והתחלנו בדרכנו. המסלול שבחרתי הוא קל, יחסית, מכיוון שהוא הולך לאורך נהר הקאליגנדאקי, במורד ההרים. היינו, עיקר ההליכה הוא בירידה, לא בעלייה. בג'ומסום עצמה, הנהר עדיין לא קיים. ההרים הם כה גבוהים שהם עוצרים את העננים, וצפון הרכס הוא, בעצם, מדבר. זה נראה קצת כמו מדבר יהודה, רק בגובה 3000 מ'. הצמחיה היא מדברית: אין עצים, ההרים קרחים (מלבד הרכס עצמו, שהוא מושלג), ויש שיחים נמוכים. הנוף באזור הזה הוא פשוט מדהים. הלכנו במישור - בעצם, רמה - כאשר כקילומטר משמאלנו צדו הצפוני של רכס האנפורנה, ומיד מימיננו רכס הרי המוסטאנג. רק נחל קטן פה ושם קטע את הדרך. אין כמעט אנשים שחיים באזור הזה. פה ושם ראינו בקתת עץ, באמצע הלא-כלום. על פנינו עברו, מלבד מטיילים אחרים כמובן, גם מקומיים שרוכבים על סוסים. הסוסים הם מזן המיוחד לאזור, והם נמוכים מסוסים רגילים, כמעט סוסי פוני. חוץ מהם מגיעות לשם גם שיירות החמורים, שהם כלי התחבורה והמשא הבלעדי בכל הרכס. אין כבישים שם בכלל, ואלפי החמורים הם שמביאים את התוצרת מהעמקים להרים, וההפך. למעשה, נראה לי שיש יותר חמורים מבני אדם באזור. מסלול הטרק הוא בעצם השביל המקשר בין כל הכפרים מסביב לרכס, ולכן המטיילים חולקים אותו עם החמורים. השביל הוא, לעיתים, צר מאוד, כך שבמקרים רבים זה היה או אני או החמור. חמור עצבני מסוגל להטיח מטייל אל הקיר או, במקרה היותר גרוע, לבעוט אותו אל התהום. אבל זה באזור היותר דרומי, בהמשך הטרק. בינתיים הלכנו לנו באמצע המדבר. לאחר כשעתיים הגענו לעיירה מארפה. זהו בעצם כפר גדול, שמיושב ע"י פליטים טיבטים. הכפר הוא, לכן, בודהיסטי, בניגוד לרוב אוכלוסיית נפאל שהיא הינדית. זהו כפר ציורי ויפהפה, ולצערי צילמתי רק תמונה או שתיים ממנו. לאחר ששתינו תה בגסט-האוס מקומי, המשכנו בהליכה, והגענו לאחר כשעתיים נוספות לכפר טוקוצ'ה. גם כפר זה הוא טיבטי, אך קטן ממארפה. שם אכלנו ארוחת צהריים, ממש למרגלות אחת מפסגות האנפורנה. המסלול שבו המשכנו מכאן היה "מסלול החורף", העובר דרך תוואי הנהר, שהוא כמעט יבש בעונה הזו. בעונת המונסונים, הוא מלא מים, ומסלול הטרק הוא בצידו, בשיפולי ההר. הקטע הזה היה אולי היפה ביותר בטרק. הלכנו בעצם באמצע הוואדי, על חלוקי-נחל, ללא מסלול ברור, כמשני צידנו מתנשאים הרים מושלגים ענקיים. סום הפורטר אמר לי, עוד כשהתחלנו לצעוד, שבערך ב-11 בבוקר מתחילה באזור הזה לנשוב רוח חזקה. גם ידיד שעשה את המסלול המלא, סיפר לי שבאזור נושבות רוחות חזקות שיכולות להפיל אדם. ובאמת, לקראת 11 התחילה לנשוב רוח. היא היתה חזקה אבל לא מאוד, ולא הפריעה להליכה, למזלי. לקראת אחר הצהריים הגענו לכפר LARJUNG, ושם נשארנו ללילה. הכפר בנוי בהתאם למזג האוויר: סמטאות צרות ומתפתלות, שנועדו למנוע את נזקי הרוחות החזקות. הגגות מחוזקים באבנים, על מנת למנוע מהם לעוף (במארפה וטוצ'וק המקומיים שמים על הגגות מאות בולי עץ, למטרה זהה). כמו מרבית הכפרים ברכס, זהו כפר קטן ועני מאוד. ברחובות מסתובבים ילדים בבגדים בלויים, ומקבצים נדבות. ראיתי ילד בן שנה וחצי, אולי, שפושט יד. מן הסתם הוא לא מבין אפילו את המשמעות של התנועה. בכל הכפר היו רק 3 "גסט האוסים" - מלונות. לנו אצל המשפחה ה"עשירה" ביותר בכפר, בעלת הגסט האוס הגדול מהשניים האחרים. זהו בעצם בית המשפחה, אותו הרחיבו והוסיפו חדרים בחצר, לצד גינת הירק. כמו בכל הכפרים, המקומיים מתפרנסים מחקלאות. היינו, הם מגדלים את האוכל בעצמם - ירקות, דגנים - ומחזיקים גם תרנגולות בשביל ביצים, ועיזים בשביל חלב. לעיתים, הם מחזיקים גם אווזים וחזירים. כך היה גם אצל המשפחה שאצלה לנו. במטבח שלהם יש תנור מאבן, כמו באגדות. בבית אין מים זורמים, וכמובן שלא מים חמים. המקלחת למטיילים נמצאת בחצר, והמתרחצים מקבלים דלי עם מים שהורתחו במטבח. השירותים הם, כמקובל בכל האזור, חור ברצפה, אליו שופכים מים מדלי שנמצא בסמוך. אכלנו ארוחת ערב גדולה, כאשר השולחן אליו הסבנו הוסק באמצעות תנור-פחמים, אותו שמו ממש מתחת לשולחן, ליד הרגליים שלנו. מכיוון שהמשפחה היא עשירה, יחסית, הם מחזיקים גם כלב - כלבלב שחור קטן בן חודש בערך, שכולם מתים עליו. ביום שהגענו התחיל החג העיקרי של נפאל, הגרסה המקומית לדיוואלי ההודי. ביום הזה, על פי המסורת, הם מקשטים את הכלבים בפרחים. הכלבלב הקטן זכה לזר פרחים כתום, ונראה שהוא נהנה מתשומת הלב. הכלבים הטיפוסיים לאזור הם כלבי-הרים גדולים, אולי הגרסה הנפאלית לכלבי סן-ברנרד.
ציףציף1000
New member
חלק ב'
למחרת המשכנו בדרכנו, לכיוון דרום-מערב. הוואדי הלך ונהיה צר יותר, והמים רבים יותר. באופק, ההרים היו מכוסי עננים וערפל. משמאלנו התנשא הצד המערבי של רכס האנפורנה (הנילגירי) ומימיננו רכס הדולגירי - שהוא אפילו גבוה יותר מהאנפורנה. כעת עברנו למסלול הרגיל של הטרק, שנמצא בשיפולי ההרים. מכאן והלאה המסלול עלה וירד, בין הרים ובין סלעים, כאשר מדי פעם חצינו את הנהר לאורך גשרים תלויים מדהימים. הגשרים הם ברובם מברזל, ומיעוטם גשרי עץ רעועים, שנבנו טלאי על גבי טלאי. כאשר רוצים לחצות את גשרי הברזל, זה לא רעיון טוב לעשות את זה במקביל לשיירת חמורים, כי אלו גורמים לתנודות קיצוניות בגשר, ולאבדן שיווי המשקל. צריך לכן לחכות עד שהחמורים עוברים, ורק אז לחצות את הגשר. את גשרי העץ זה בכלל סיפור לחצות, ומגיעה לי מדליה רק על זה. לקראת אחה"צ הגענו לעיירה גאזה, שם לנו. זה היה כפר קצת יותר גדול מלרג'ונג והיו בו כ-7 גסטהאוסים. בגסט האוס שלי לנו גם מטיילים צרפתים וסינים, עמם סעדתי בארוחת הערב. גם כאן, חיממו את חדר האוכל עם תנור-פחמים מתחת לשולחן, אבל האוכל היה יותר טוב. הנוף השתנה בהדרגה, ככל שירדנו במורד ההר. הואדיות נהיו צרים, הנהר צבר יותר מים מהיובלים שבהרים, והצמחיה הירוקה כיסתה בהדרגה את מדרוני ההרים. באזור גאזה, הנוף כבר נראה מוכר בהרבה: נוף אלפיני, של הרים מכוסי עצים ירוקים, שדות ירוקים, פרחים וצמחייה רבה. בנוסף לחיות שראינו מקודם, נראו עתה גם תאו (באפלו) (באזור ג'ומסום יש גם יאקים - פרות טיבטיות עם שערות ארוכות, וכן עיזות משונות עם קרניים מסולסלות ושער ארוך). מסלול הטרק כעת עלה וירד בין הרים ובין סלעים לאורך הנהר, כאשר רוב הזמן הולכים ממש על פי תהום - השביל הוא צר, לעיתים צר מאוד, וכאמור צריך לחלוק בו עם שיירות החמורים הרבות. בנוסף לגשרים, ביום השלישי גם קטעו את המסלול נחלים קטנים רבים - בעצם פשוט מים שזורמים מפסגות ההרים דרך מורדותיהם, אלא הנהר שבעמק. היינו צריכים ללכת לכן גם במים וגם בבוץ, ולהזהר שלא להחליק וליפול לתהום. בסוף היום הגענו לעיירה טאטופני, שם נשארנו גם בשבת. לנו בגסט-האוס הגדול בעיירה (שהיא גדולה יחסית), עם עוד עשרות מטיילים מכל העולם. היתה שם חבורה גדולה של גרמנים, כמה בריטים, צרפתים וכמובן ישראלים. פגשתי שם קבוצת ישראלים שהיו בסוף מסלול ה-around, ועיתם ביליתי את השבת: אכלנו, שיחקנו שח ו-וויסט, ורחצנו במעיינות החמים המפורסמים של העיירה. באזור הרכס יש עדיין פעילות וולקנית, שמתבטאת בעיקר במעיינות חמים, הנמצאים לאורך המסלול. אחד מהם נמצא בעיירה הזו. לצד הנהר, בנו בריכות קטנות בהן ניתן לשבת במים החמים - כמו באמבטייה חמה. זה היה קטע הזוי לחלוטין: עשרות אנשים יושבים בבגדי ים בבריכות, באמצע ההימלאיה. גם מטיילים וגם מקומיים באים למעיינות האלו. יחד אתנו בבריכה היו גם אנגלים לבנבנים, שמהר מאוד נהיו אדומים כעגבנייה, גם חמישה סינים זקנים (בני 70 פלוס) בעלי כושר פיסי מפתיע, וגם ילדים מקומיים. בילינו שם שעות, וכמובן שהיינו האחרונים לצאת. הכוונה המקורית שלי היתה להמשיך מטאטופני מערבה, במעלה ההר לגורפאני, על מנת להגיע לפון-היל. אבל מסיבות שונות החלטתי שלא לעשות זאת, אלא להמשיך במורד ההר עד לעיר בני, משם לוקחים אוטובוס בחזרה לפוקרה. אחת הסיבות היתה שהמטיילים הסינים והצרפתייה סיפרו לי שבראש הפון-היל יש ליסטים - מורדים מאואיסטים - הדורשים כופר מהמטיילים. ביום ראשון המשכנו לכן ללכת במורד ההר, ולאחר כ-6 שעות הליכה וכמה נסיעות בג'יפ על פי תהום, הגענו לעיר בני. לא היה בטוח שנוכל לצאת משם לפוקרה בגלל החג, אבל בסוף שכרנו ג'יפ במחיר מופקע יחד עם זוג קנדי, ולאחר שעה של וויכוחים עם בעל הג'יפ - שרצה להוסיף עוד 20 נוסעים מקומיים על חשבוננו - יצאנו לדרך. אגב, לא לקחנו אוטובוס בסוף בגלל שלישראלים היו סיפורי-זוועה על אוטובוסים שנפלו לתהום בדרך הזו ועל ישראלים שנהרגו. הדרך היא בעצם המשך מסלול הטרק, לאורך נהר הקליגדנקי, והיא דרך עפר לא-סלולה, המתפתלת על פי תהום, ללא אבני שפה כלשהן. חלק מהזמן היו רק 3 גלגלים של הג'יפ על הקרקע, ואחד באוויר. כל חצי שעה עצרו אותנו קבוצות של חוגגים, אשר חסמו את הדרך כשהם שרים ורוקדים, מניפים דגלים ומנגנים בכלי-נגינה - ודרשו כסף. זה כנראה חלק מהחג. בסוף הגענו לפוקרה, עייפים אך רצוצים, לקראת 8 בערב. התכוונתי לנצל את השבוע שנותר לי בנפאל בנסיעה לפרק צ'יטוואן כדי לרכב על פילים ולצפות בנמרים, אבל ביום שלישי התנהל קרב בין המאואיסטים לצבא איפשהו באמצע הדרך, וכל הדרכים אל מחוץ לפוקרה נסגרו. לכן, את הימים הבאים ביליתי עם הישראלים הרבים בפוקרה - חוץ מהגרמנים, הישראלים הם הקבוצה הגדולה ביותר בקרב המטיילים באזור - בעיקר ברביצה בבתי קפה ומשחק וויסט. יום אחד שכרנו סירה עם משוטים ושטנו באגם פוקרה. באמצע האגם יש אי קטנטן עם מקדש הינדי. שטנו אליו ואח"כ שטנו אל הגדה השניה של האגם, שם שתינו תה בבית קפה קטן, ושיחקנו עוד וויסט. בגלל הארועים, כולם רצו לצאת מהעיר מהר ככל האפשר, לכיוון קטמנדו. ביום חמישי בערב עוד יצאנו לבלות במועדון המקומי, שהיה כמעט ריק (היינו הקבוצה הגדולה שם). במועדון היתה להקה מקומית שניגנה שירי רוק מערביים לבקשת הקהל. נתנו לנו ניירות לכתוב את שמנו ואת השיר שאנו מבקשים שינגנו, וכך העברנו את הערב (עם אוכל ושתיה, כמובן). כצפוי, הם ניגנו את WYWH. ביקשתי שינגנו את WHITE ROOM של CREAM, אבל הם לא הכירו את השיר, ולכן ניגנו את SUNSHINE OF YOUR LOVE במקום (ר' המלצת השבת של המ"מ). אתמול הגעתי לקטמנדו, לאחר נסיעה מפרכת של 10 שעות. אגב, הדרך בין קטמנדו לפוקרה היא יפהפיה, ומהווה טיול בפני עצמו. זה הכל לעכשיו. יהיו תמונות - אני מקווה שמוקדם מאשר מאוחר.
למחרת המשכנו בדרכנו, לכיוון דרום-מערב. הוואדי הלך ונהיה צר יותר, והמים רבים יותר. באופק, ההרים היו מכוסי עננים וערפל. משמאלנו התנשא הצד המערבי של רכס האנפורנה (הנילגירי) ומימיננו רכס הדולגירי - שהוא אפילו גבוה יותר מהאנפורנה. כעת עברנו למסלול הרגיל של הטרק, שנמצא בשיפולי ההרים. מכאן והלאה המסלול עלה וירד, בין הרים ובין סלעים, כאשר מדי פעם חצינו את הנהר לאורך גשרים תלויים מדהימים. הגשרים הם ברובם מברזל, ומיעוטם גשרי עץ רעועים, שנבנו טלאי על גבי טלאי. כאשר רוצים לחצות את גשרי הברזל, זה לא רעיון טוב לעשות את זה במקביל לשיירת חמורים, כי אלו גורמים לתנודות קיצוניות בגשר, ולאבדן שיווי המשקל. צריך לכן לחכות עד שהחמורים עוברים, ורק אז לחצות את הגשר. את גשרי העץ זה בכלל סיפור לחצות, ומגיעה לי מדליה רק על זה. לקראת אחה"צ הגענו לעיירה גאזה, שם לנו. זה היה כפר קצת יותר גדול מלרג'ונג והיו בו כ-7 גסטהאוסים. בגסט האוס שלי לנו גם מטיילים צרפתים וסינים, עמם סעדתי בארוחת הערב. גם כאן, חיממו את חדר האוכל עם תנור-פחמים מתחת לשולחן, אבל האוכל היה יותר טוב. הנוף השתנה בהדרגה, ככל שירדנו במורד ההר. הואדיות נהיו צרים, הנהר צבר יותר מים מהיובלים שבהרים, והצמחיה הירוקה כיסתה בהדרגה את מדרוני ההרים. באזור גאזה, הנוף כבר נראה מוכר בהרבה: נוף אלפיני, של הרים מכוסי עצים ירוקים, שדות ירוקים, פרחים וצמחייה רבה. בנוסף לחיות שראינו מקודם, נראו עתה גם תאו (באפלו) (באזור ג'ומסום יש גם יאקים - פרות טיבטיות עם שערות ארוכות, וכן עיזות משונות עם קרניים מסולסלות ושער ארוך). מסלול הטרק כעת עלה וירד בין הרים ובין סלעים לאורך הנהר, כאשר רוב הזמן הולכים ממש על פי תהום - השביל הוא צר, לעיתים צר מאוד, וכאמור צריך לחלוק בו עם שיירות החמורים הרבות. בנוסף לגשרים, ביום השלישי גם קטעו את המסלול נחלים קטנים רבים - בעצם פשוט מים שזורמים מפסגות ההרים דרך מורדותיהם, אלא הנהר שבעמק. היינו צריכים ללכת לכן גם במים וגם בבוץ, ולהזהר שלא להחליק וליפול לתהום. בסוף היום הגענו לעיירה טאטופני, שם נשארנו גם בשבת. לנו בגסט-האוס הגדול בעיירה (שהיא גדולה יחסית), עם עוד עשרות מטיילים מכל העולם. היתה שם חבורה גדולה של גרמנים, כמה בריטים, צרפתים וכמובן ישראלים. פגשתי שם קבוצת ישראלים שהיו בסוף מסלול ה-around, ועיתם ביליתי את השבת: אכלנו, שיחקנו שח ו-וויסט, ורחצנו במעיינות החמים המפורסמים של העיירה. באזור הרכס יש עדיין פעילות וולקנית, שמתבטאת בעיקר במעיינות חמים, הנמצאים לאורך המסלול. אחד מהם נמצא בעיירה הזו. לצד הנהר, בנו בריכות קטנות בהן ניתן לשבת במים החמים - כמו באמבטייה חמה. זה היה קטע הזוי לחלוטין: עשרות אנשים יושבים בבגדי ים בבריכות, באמצע ההימלאיה. גם מטיילים וגם מקומיים באים למעיינות האלו. יחד אתנו בבריכה היו גם אנגלים לבנבנים, שמהר מאוד נהיו אדומים כעגבנייה, גם חמישה סינים זקנים (בני 70 פלוס) בעלי כושר פיסי מפתיע, וגם ילדים מקומיים. בילינו שם שעות, וכמובן שהיינו האחרונים לצאת. הכוונה המקורית שלי היתה להמשיך מטאטופני מערבה, במעלה ההר לגורפאני, על מנת להגיע לפון-היל. אבל מסיבות שונות החלטתי שלא לעשות זאת, אלא להמשיך במורד ההר עד לעיר בני, משם לוקחים אוטובוס בחזרה לפוקרה. אחת הסיבות היתה שהמטיילים הסינים והצרפתייה סיפרו לי שבראש הפון-היל יש ליסטים - מורדים מאואיסטים - הדורשים כופר מהמטיילים. ביום ראשון המשכנו לכן ללכת במורד ההר, ולאחר כ-6 שעות הליכה וכמה נסיעות בג'יפ על פי תהום, הגענו לעיר בני. לא היה בטוח שנוכל לצאת משם לפוקרה בגלל החג, אבל בסוף שכרנו ג'יפ במחיר מופקע יחד עם זוג קנדי, ולאחר שעה של וויכוחים עם בעל הג'יפ - שרצה להוסיף עוד 20 נוסעים מקומיים על חשבוננו - יצאנו לדרך. אגב, לא לקחנו אוטובוס בסוף בגלל שלישראלים היו סיפורי-זוועה על אוטובוסים שנפלו לתהום בדרך הזו ועל ישראלים שנהרגו. הדרך היא בעצם המשך מסלול הטרק, לאורך נהר הקליגדנקי, והיא דרך עפר לא-סלולה, המתפתלת על פי תהום, ללא אבני שפה כלשהן. חלק מהזמן היו רק 3 גלגלים של הג'יפ על הקרקע, ואחד באוויר. כל חצי שעה עצרו אותנו קבוצות של חוגגים, אשר חסמו את הדרך כשהם שרים ורוקדים, מניפים דגלים ומנגנים בכלי-נגינה - ודרשו כסף. זה כנראה חלק מהחג. בסוף הגענו לפוקרה, עייפים אך רצוצים, לקראת 8 בערב. התכוונתי לנצל את השבוע שנותר לי בנפאל בנסיעה לפרק צ'יטוואן כדי לרכב על פילים ולצפות בנמרים, אבל ביום שלישי התנהל קרב בין המאואיסטים לצבא איפשהו באמצע הדרך, וכל הדרכים אל מחוץ לפוקרה נסגרו. לכן, את הימים הבאים ביליתי עם הישראלים הרבים בפוקרה - חוץ מהגרמנים, הישראלים הם הקבוצה הגדולה ביותר בקרב המטיילים באזור - בעיקר ברביצה בבתי קפה ומשחק וויסט. יום אחד שכרנו סירה עם משוטים ושטנו באגם פוקרה. באמצע האגם יש אי קטנטן עם מקדש הינדי. שטנו אליו ואח"כ שטנו אל הגדה השניה של האגם, שם שתינו תה בבית קפה קטן, ושיחקנו עוד וויסט. בגלל הארועים, כולם רצו לצאת מהעיר מהר ככל האפשר, לכיוון קטמנדו. ביום חמישי בערב עוד יצאנו לבלות במועדון המקומי, שהיה כמעט ריק (היינו הקבוצה הגדולה שם). במועדון היתה להקה מקומית שניגנה שירי רוק מערביים לבקשת הקהל. נתנו לנו ניירות לכתוב את שמנו ואת השיר שאנו מבקשים שינגנו, וכך העברנו את הערב (עם אוכל ושתיה, כמובן). כצפוי, הם ניגנו את WYWH. ביקשתי שינגנו את WHITE ROOM של CREAM, אבל הם לא הכירו את השיר, ולכן ניגנו את SUNSHINE OF YOUR LOVE במקום (ר' המלצת השבת של המ"מ). אתמול הגעתי לקטמנדו, לאחר נסיעה מפרכת של 10 שעות. אגב, הדרך בין קטמנדו לפוקרה היא יפהפיה, ומהווה טיול בפני עצמו. זה הכל לעכשיו. יהיו תמונות - אני מקווה שמוקדם מאשר מאוחר.
הופעה של GUIDANCE במחיר היכרות
אין הרבה דברים שאפשר לעשות היום עם 10 שקלים חדשים... אפשר לקנות קולה בפיצוצייה, אולי כמה ריזלות לשעת הצורך... אבל בטח לא חשבתם שאפשר ללכת להופעה!! יפ... GUIDANCE שמחה להודיע, שנקבעה הופעה, בהיינקן הבימה קלאב... שכניסה עולה רק 10 שקלים! אני אחזור על עצמי: כניסה עולה רק 10 שקלים... ואם תקראו בין השורות הכניסה עולה... רק 10 שקלים ההופעה תתקיים ביום שלישי ה-30.11... בהיינקן (תרס"ט 2 ת"א)... הכניסה ב-22:00 הופעה ב-23:00 (כדי שיהיה איך לחזור) הולך להיות בלאגן... אז תפיצו את השמועה שגיידנס מופיעה ב-10 שקלים.
אין הרבה דברים שאפשר לעשות היום עם 10 שקלים חדשים... אפשר לקנות קולה בפיצוצייה, אולי כמה ריזלות לשעת הצורך... אבל בטח לא חשבתם שאפשר ללכת להופעה!! יפ... GUIDANCE שמחה להודיע, שנקבעה הופעה, בהיינקן הבימה קלאב... שכניסה עולה רק 10 שקלים! אני אחזור על עצמי: כניסה עולה רק 10 שקלים... ואם תקראו בין השורות הכניסה עולה... רק 10 שקלים ההופעה תתקיים ביום שלישי ה-30.11... בהיינקן (תרס"ט 2 ת"א)... הכניסה ב-22:00 הופעה ב-23:00 (כדי שיהיה איך לחזור) הולך להיות בלאגן... אז תפיצו את השמועה שגיידנס מופיעה ב-10 שקלים.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.