מוכן להצעה בתנאי שתהיה מוכן גם אתה
ואל תתחמק בבקשה, גם כשהציעו לך התערבות בעניין השוואת האלימות בבתי הספר פתאום הצעת הצעות מוזרות ולא רציניות ולא מציאותיות. אבל להצעה זו אני מוכן בתנאי שגם אתה תקבל את ההצעה שהצעתי לך וסתם כך כדאי לקרוא כתבה של שלי יחימוביץ האנטישמים החדשים/ שלי יחימוביץ' בעת האחרונה השתרר בלבול מסוים במחננו. הדוסים כבר לא בממשלה, גם לא בוועדת הכספים. התוכנית הכלכלית עברה בלי שום סחטנות לילית של איזה קפוטאי, תקציבי הישיבות דולדלו, ובילדיהם הרבים מדיי לטעמנו הלמנו באמצעות פגיעה אנושה בקצבאות הילדים. ובכל זאת לא נעשינו מאושרים יותר ולא עשירים יותר, והמערכת הפוליטית שלנו לא נעשתה מושחתת פחות יבוא יום, והיסטוריונים יחקרו תופעה מרתקת: איך במדינת ישראל, זו שנקבצו בה אודים מוצלים מרדיפות אנטישמיות ומטבח עם, איך במדינת ישראל, הנתפסת בידי רוב גורף של אזרחיה היהודים כ"מדינת היהודים", איך דווקא במקום המפלט הזה צמחה לה באין מפריע אנטישמיות חדשה. קורבנותיה של האנטישמיות הזאת הם יהודים חרדים. מחולליה: יהודים חילונים. הטענות שיש לציבור החילוני כלפי הדוסים הן אלה: הם לא משרתים בצבא, רובם לא עובדים, הם מקבלים כסף שלא מגיע להם. הטיעונים האלה לא תמיד נכונים, לוקים לעיתים קרובות בשטחיות, ולטעמי, בכל מקרה, לא רלוונטיים כרגע ולא מעניינים בסיטואציה הכלכלית והחברתית הקיימת. הצבא ממילא לא צריך אותם; במשק עם 300 אלף מובטלים ו-15 אלף משרות פנויות ממילא אין להם עבודה; הם מקבלים תקציבים זעירים, בוודאי ביחס למה שנהוג לדמיין, ולא הם, לא הם הרחיים על תקציב המדינה. ובכל זאת אני מבקשת שלא להתעמת כרגע עם הטיעונים האלה, אלא לאזכר דווקא את מה שמעבר להם: את אלמנט שנאת הזר הנשזר בכל דיון ענייני לכאורה הקשור בדוסים. באופן ברור, החילוניות החדשה (שוחרת הממון, הסוגדת לעשירים, הרומסת את החלשים, המתנכרת לערכים בסיסיים אך ממהרת להסתגל למותגים ולטרנדים חדשים, המצדדת בהתלהבות בחוקי כלכלת-ג'ונגל, המקדשת את הקונצנזוס) – החילוניות הזאת אינה מסוגלת לספוג את עצם רעיון קיומו של המיעוט החרדי. להיפך: שנאת החרד מסייעת היום לאוכלוסיות חילוניות רחבות להגדיר את עצמן מחדש. אין דבר פופולארי וקונצנזואלי הסוחט יותר הנהוני הסכמה מדבר נאצה על החרדים. שנאת החרד היא כלי עזר בלכידות החברתית החילונית. השיח החילוני על אודות הדוסים, לפיכך, הוא לא שיח כלכלי, לא חברתי, ואפילו לא מוסרי, אף שהוא מתחזה בדרך כלל לאחד מאלה. זה שיח אמוציונאלי, רווי תיעוב וחשש. החרדים נתפסים כגוף שחור חסר פנים המשריץ ילדים ומבקש להשתלט על המדינה. עלוקות, רודפי בצע, משונים ונלעגים בבגדיהם ובמנהגיהם, גלותיים. ארסנל הביטויים כלפיהם, זה הנקוט בערבי שבת חילוניים, נשמע לפעמים כאילו הועתק ישירות מהדר-שטרימר, שלא לדבר על האופן שבו מציירים אותם לפעמים בקריקטורות. הבטן מתהפכת. "לא כמה נהרגו צריך לחשב אלא כמה עוד נשארו מהם", אמר לי אחרי הפיגוע בירושלים איש אחד, מוסרי וחכם בדרך כלל. אני מודעת לבעייתיות של כתיבתו שחור על גבי לבן של משפט כזה, שנאמר בבדיחות הדעת בשיחת סלון, שם נהוג לחגוג בחופשיות עם משפטי הלא-פוליטיקלי-קורקט. אבל, אחיי החילונים, בואו נהיה כנים עם עצמנו ונודה שזה משפט לא נדיר, לא חריג, והוא עובר לידנו בלי שאוזנינו יצלצלו בכאב. הוא נאמר כקונטרה לגלגנית ומסתייגת לאמפטיה שאחזה בחלקים מן הציבור למראה הזוועה באוטובוס, ואחרי שהתברר שלחרדים יש פנים, וכאב, וילדיהם אינם גדודי עז א-דין אל-קאסם הקמים עלינו לכלותנו אלא ילדים רגילים, לעיתים חמודים ולעיתים לא, לעיתים נבונים ולעיתים לא, ממש כילדינו שלנו. בעת האחרונה השתרר בלבול מסוים במחננו. הדוסים כבר לא בממשלה, גם לא בועדת הכספים. התוכנית הכלכלית עברה בלי שום סחטנות לילית של איזה קפוטאי, תקציבי הישיבות דולדלו, ובילדיהם הרבים מדי לטעמנו הלמנו באמצעות פגיעה אנושה בקצבאות הילדים. ובכל זאת לא נעשינו מאושרים יותר ולא עשירים יותר, והמערכת הפוליטית שלנו לא נעשתה מושחתת פחות. במאמר ב"הארץ" ניסה שחר אילן לתהות על קנקנה של האמפטיה שאחזה במקצת העיתונאים החילונים למראה קורבנות הפיגוע. לדעתו היה זה בין היתר עיתויו של הפיגוע: הוא התרחש אחרי חצי שנה של מנוחה של הציבור החילוני מהפוליטיקאים החרדים. שחר אילן גם ממליץ לחרדים להתפלל בדבקות שיימשכו הנסיבות הפוליטיות אשר אינן מאפשרות לנציגיהם לשבת בממשלה. "אולי ישמע אלוהים לשוועתם ויציל אותם מידי הפוליטיקאים שלהם," הוא כותב. מזווית מסוימת אני נוטה להסכים אתו. החילונים (שאכתוב עוד פעם 'האנטישמים'?) הישראלים לא מוכנים עוד לראות את הדוסים נטועים בתוך המערכת הפוליטית כבשר מבשרה, מייצגים בתקיפות את הציבור שלהם ועומדים על שלהם. הם כן מסוגלים להכיל את הדוסים כקורבנות. שלי יחימוביץ' היא שלי יחימוביץ'.