דפדף ב-Vogue פעם ותראה מי המפרסמים שם.
ואז אתה מבין שיש חברות שמפרסמות ב-Vogue לא רק בגלל התפוצה שלו (אחרת כבר יותר משתלם להם לקנות איזה באנר בגוגל, כי כמו שאמרת - מגזינים זו תעשייה מתה) - אלא בגלל השם שלו, ובגלל השם של הקוראים שלו, המעמד שלהם והכוח שלהם.
ואם זה השיקולים של חברה אם לפרסם ב-Vougue או לא (ולדעתי יותר מחצי מהמגזין הזה זה עמודי פרסומת), ותוסיף לזה את העובדה שגם מזה המגזין עצמו מרוויח (כלומר - מהמפרסמים, ולא מהקוראים), אז וואלה, יש חברות שלא בטוח ירצו לפרסם מותג יוקרתי ואליטיסטי לנשות החברה הגבוהה במגזין ששם כוכבת ריאליטי טראשית שכיכבה בקלטת סקס על השער שלו.
ככה שמבחינת המגזין, וצריך להבין את זה, לשים את קים קארדשיאן על השער - זה סיכון.
ולא סתם הם בוחרים את הבנות שעל השער בפינצטה, ולא סתם הבנות האלה הן מלכות השיק, כוכבות קולנוע מועמדות לאוסקר, אשת נשיא, זמרות זוכות גראמי, והנשים הכי נכונות והכי אופנתיות בעולם (במסגרת השמרנות, בכל זאת).
מגזינים אירופאיים יכולים להיות יותר אוונגרדיים ושמרנים ולשים לך גם את בת' דיטו על השער (כמו שעשה מגזין LOVE, שמשאיר אבק ל-Vogue כבר מהגיליון הראשון שלו, והוא התשובה הבועטת, הצעירה והאוונגרדית ל-Vogue) כי מלכתחילה המפרסמים שם פונים לקהל אחר.
Vogue האמריקאי לא ישימו בחיים את בת' דיטו על השער, ולא משנה כמה קארל לאגרפלד וז'אן פול גוטייה מעריצים שלה. הם צריכים לרצות קודם כל את המפרסמים שלהם ואת הקוראים הקבועים שלהם.