אטימות וחינוך דבילי..
אני סתם פורקת עצבים כי נמאס לי לשמוע את השטויות שאחי אומר. כן הוא רק בן 14. אבל כשאני הייתי בת 14 לא הייתי כמוהו.
גדלתי בבית חילוני/מסורתי. איך שתרצו לקרוא לזה עם הורים קצת פרימיטיביים וקצת לא. המון דעות קדומות, ומחשבות על מה בסדר ומה לא.
אני אמנם יהודיה, סטרייטית, ימנית, אבל זה לא מונע ממני לכבד דעות אחרות. יש לי חברים מכל עדה,דת,צבע,נטיה,דעה פוליטית טוב אולי לא לגמרי הכל אבל אני לא פוסלת אנשים על זה.
נכון אנחנו לא מסכימים על הכל אבל למה צריך את זה? אני לא מצפה שכולנו נתחבק ויהיה שלום עולמי אבל פשוט לקבל שאנחנו שונים ולא צריך להתערב אחד לשני בחיים על כל שטות.
אם דעה של מישהו פוגעת בך, אני מבינה. אבל אם זה לא משנה לך שום דבר בחיים ולא מפריע לך מה המטרה?
כל ההתפרצות הזאת צפה אצלי עכשיו כי אחי צרח עלי "מה את מדליקה אש, עוד שניה נכנסת שבת". כולם אצלנו מדליקים אש בשבת, אני, אבא שלי, אחותי. רק אמא שלי בוחרת שלא, וזה לא מפריע לה (היא אפילו מבקשת שנעשה דברים בשבילה). אז מה לעזאזל פתאום זה מפריע לו? מה אכפת לו מה אני עושה?
הוא לא כועס שאני משתמשת בחשמל או נוסעת ברכב, כמו כל שאר המשפחה אלא מדליקה אש. הגיוני. כי לשמור רבע שבת זה בסדר אבל לא לשמור בכלל זה לא בסדר?
או שאמרתי שאני לא אוהבת את ירושלים הוא התחיל לצעוק שאסור להגיד דבר כזה.
הייתי איתו בטיול בחו"ל ובחדר אוכל כתבו במיוחד בעברית לא להוציא אוכל מחדר האוכל (כנראה כי מכירים ישראלים שם). אז הוא התחיל בגישת ה"דווקא" ואנחנו ישראלים ומי שואל אותם בכלל, אם אני רוצה אני אוציא אוכל, שילמתי על זה.
פחות מפריע לי שילד בן 14 עושה את זה. יותר מפריע לי שההורים שלי לא מונעים את זה.
בכיפור למשל אמא שלי התחילה לכעוס שהשכן מכבה ומדליק את האור. בסדר אז הוא לא שומר, זה מה יש. הוא החליט שלא מתאים לו.
נמאס לי כבר מהטמטום הזה. והלוואי וזה היה רק בענייני דת. אבל גם כשהבאתי הביתה חבר רוסי הוא לא ממש התקבל בברכה בהתחלה.
אפילו עם העובדה שבחרתי לא לשמוע מוזיקה מזרחית יש להם בעיה. מה זה השטויות האלה?!
אני לא מרגישה חלק מהמשפחה הזאת. חלק מהעדר הנגרר. חלק מקבוצה שמי שלא שייך אליה הוא לא בסדר.
למה אי אפשר לכבד דעות של אחרים? לא צריך להסכים, לא צריך לאהוב, פשוט לכבד.
אני סתם פורקת עצבים כי נמאס לי לשמוע את השטויות שאחי אומר. כן הוא רק בן 14. אבל כשאני הייתי בת 14 לא הייתי כמוהו.
גדלתי בבית חילוני/מסורתי. איך שתרצו לקרוא לזה עם הורים קצת פרימיטיביים וקצת לא. המון דעות קדומות, ומחשבות על מה בסדר ומה לא.
אני אמנם יהודיה, סטרייטית, ימנית, אבל זה לא מונע ממני לכבד דעות אחרות. יש לי חברים מכל עדה,דת,צבע,נטיה,דעה פוליטית טוב אולי לא לגמרי הכל אבל אני לא פוסלת אנשים על זה.
נכון אנחנו לא מסכימים על הכל אבל למה צריך את זה? אני לא מצפה שכולנו נתחבק ויהיה שלום עולמי אבל פשוט לקבל שאנחנו שונים ולא צריך להתערב אחד לשני בחיים על כל שטות.
אם דעה של מישהו פוגעת בך, אני מבינה. אבל אם זה לא משנה לך שום דבר בחיים ולא מפריע לך מה המטרה?
כל ההתפרצות הזאת צפה אצלי עכשיו כי אחי צרח עלי "מה את מדליקה אש, עוד שניה נכנסת שבת". כולם אצלנו מדליקים אש בשבת, אני, אבא שלי, אחותי. רק אמא שלי בוחרת שלא, וזה לא מפריע לה (היא אפילו מבקשת שנעשה דברים בשבילה). אז מה לעזאזל פתאום זה מפריע לו? מה אכפת לו מה אני עושה?
הוא לא כועס שאני משתמשת בחשמל או נוסעת ברכב, כמו כל שאר המשפחה אלא מדליקה אש. הגיוני. כי לשמור רבע שבת זה בסדר אבל לא לשמור בכלל זה לא בסדר?
או שאמרתי שאני לא אוהבת את ירושלים הוא התחיל לצעוק שאסור להגיד דבר כזה.
הייתי איתו בטיול בחו"ל ובחדר אוכל כתבו במיוחד בעברית לא להוציא אוכל מחדר האוכל (כנראה כי מכירים ישראלים שם). אז הוא התחיל בגישת ה"דווקא" ואנחנו ישראלים ומי שואל אותם בכלל, אם אני רוצה אני אוציא אוכל, שילמתי על זה.
פחות מפריע לי שילד בן 14 עושה את זה. יותר מפריע לי שההורים שלי לא מונעים את זה.
בכיפור למשל אמא שלי התחילה לכעוס שהשכן מכבה ומדליק את האור. בסדר אז הוא לא שומר, זה מה יש. הוא החליט שלא מתאים לו.
נמאס לי כבר מהטמטום הזה. והלוואי וזה היה רק בענייני דת. אבל גם כשהבאתי הביתה חבר רוסי הוא לא ממש התקבל בברכה בהתחלה.
אפילו עם העובדה שבחרתי לא לשמוע מוזיקה מזרחית יש להם בעיה. מה זה השטויות האלה?!
אני לא מרגישה חלק מהמשפחה הזאת. חלק מהעדר הנגרר. חלק מקבוצה שמי שלא שייך אליה הוא לא בסדר.
למה אי אפשר לכבד דעות של אחרים? לא צריך להסכים, לא צריך לאהוב, פשוט לכבד.
