אילו לסבתא היו גלגלים

[נורה גרינברג]

זיופי המוח

אנו נוהגים, כי זה נוח, להפריד בין הרמה הפיזית, הביולוגית, לבין הרמה הפסיכולוגית והחברתית. אנו מניחים שיש משהו הנקרא "מגדר", המתבטא בלבוש, בהופעה, בנמיירות, הקול, בתנהגויות אופייניות וכו', ולעומתו קיים "מין ביולוגי" הכולל הבדלים "אובייקטיביים", "טבעיים", "פיזיים" ושאר כינויים מחמיאים. המגדר הוא תוצאה של התרבות, כך אנו מאמינים, ואילו המין - זה ביולוגיה. האמת היא שהדיכוטומיה הזאת אינה קיימת. אין גבול ברור וחד בין ביולוגיה לבין תרבות. המין הביולוגי הוא במידה רבה אמצאה תרבותית. XX ו-XY הם ביטויים של תופעות ביולוגיות, שסביבן יש מערך שלם של משמעויות תרבותיות. קח למשל את ההבדלים הפיזיים בין המינים שאתה מציין. XY הם בעלי גוף גדול יותר, קולם יותר עמוק, אין להם גושים בולטים בחזה. אפשר להוסיף לכך כהנה וכהנה: יש להם ידיים ורגליים גדולות יותר, צוואר יותר רחב ותנועות גוף אופייניות. נכון? וואלה נכון. כך אומרת הסטטיסטיקה. הרי זה בטבע, לא? האמת היא שיש כאן פעולה משולבת של מוחנו ושל הטבע. אם נפתח טיפה את העיניים, נראה שהעולם מלא נשים גבוהות וגברים נמוכים. העולם גם מלא נשים שיש להן קול נמוך, וגברים שיש להם קול גבוה (זוכרים את הפרק בסיינפלד שבו הופיע גבר שהיה לו קול גבוה, שכאשר דיבר בטלפון, או מאחורי דלת, חשבו שהוא אישה? או פרק אחר, שבו סיינפלד יצא עם בחורה יפיפיה, שהיו לה ידיים ענקיות? סיינפלד מאד נהנה מלעשות צחוק מסטריאוטיפים תרבותיים, כולל של מין ומגדר). אם נפתח את העיניים טוב טוב, נראה שיש נשים רבות שיש להן הליכה ושפת גוף "גבריות", שנשים רבות הן בעלות רגליים ענקיות וכתפיים רחבות, שאנשים רבים אינם עונים לסטריאוטיפ זה או אחר לגבי מראם והתנהגותם של המינים. ולמרות זאת, איכשהוא מוחנו בדרך כלל "מחליק" את הדברים, ואינו מתקשה לזהות אנשים אלה כגברים או כנשים. זה קורה כיוון שבשיוך מגדר משקלל מוחנו מספר מאפיינים, "מתקן" אלמנטים דיסוננטיים, ומוציא מתחת ידו תמונה העונה לתפיסות התרבותיות שלנו. אנחנו פשוט "איננו רואים" נשים בעלות רגליים גדולות, "איננו שומעים" את הבס בקולן, איננו שמים לב לקול הצרחני של גברים מסויימים, לידיים העדינות והקנות שלהם, ולשאר סממנים שאינם אמורים להתאים למינם הביולוגי. אני מכירה נשים טרנסקסואליות המתנשאות לגובה 1.90, שמי שאינו מכיר אותן מקודם לא יעלה על הדעת שאינן נשים ביולוגיות. זאת, כיוון שהן מצליחות לשדר דימוי אמין של בנות המין שלהן, ללא קשר לגובה או למידות הגוף. כיצד זה קורה? בלי שנשים לב לכך, מוחנו נכשל כאן בכשל לוגי מסויים, הנקרא חלוקה, שמתרחש כאשר אנו מייחסים לפרטים המרכיבים קבוצה תכונות של הקבוצה כמכלול. העובדה שסטטיסטית גברים יותר גבוהים מנשים, אין פירושה שכל הגברים גבוהים מכל הנשים. כיוון שאנחנו יודעים שנשים הן סטטיסטית קטנות יותר מגברים, אנו רואים באופן אוטומטי כל אישה במימדים יותר קטנים. ריקי ווילצ'ינס, סופרת ולוחמת זכויות אדם טרנסקסואלית, מספרת בספרה Read my lips (מומלץ בחום) כיצד הגובה שלה השתנה לפתע כאשר שינתה את מינה. פתאום, מבחור ממוצע קומה, הפכה לאישה גבוהה. היא לא יכלה להבין כיצד זה קרה לה, הרי היא לא ממש גבהה, עד שתפסה שההבדל נעוץ בדרך שבה מוחם של הבריות תופס את דמותם של נשים וגברים, ובסטנדרטים השונים שמוחנו מיישם בהערכת הופעתם. מין ומגדר אינם שתי מהויות מנותקות זו מזו. מוחנו הוא הנותן משמעות לכל דבר, כולל לתופעות הטבע. או כמו שאמא שלי הייתה אומרת, הכל בעיניים של המסתכל. נורה

 

[FreakOnALeash]

זה נכון

יש לי כפות ידיים גדולות ומחוספסות (אבל כפות רגליים קטנות), ואף פעם לא החשבתי את הקול שלי לקול נשי (למרות שהוא עובר כקול נשי), ולפעמים אני בוחן תכונות של גברים ונשים ושם לב אם יש או אין הבדל גדול, ועל מה אני מבסס את הטענות. תודה על התשובה והדוגנאות היפות.

 

[transman]

בחור ממוצע קומה ואישה גבוהה

בתור בחור ממוצע קומה (1.78, אחוזון 50), גובהי גבוה מן האחוזון ה-97 לנקבות. אני חושב שלא כל הסטריאוטיפים הם טהורים, כי סימני המין המשניים לא מסתכמים רק בחזה ושיעור, אלא שההבדלים הקיימים בין אנשים הוקצנו עשרות מונים כדי לשרת מטרות חברתיות שונות. זה לא בדיוק המקום לציין, אבל בכל זאת בא לי לצעוק את זה, שבעבר קיבלתי אסטרוגן, ולא מרצון במיוחד, כדי לא לגבוה עוד יותר. היום אני מוכן להצדיק את זה מסיבות בריאותיות, אבל אני מאוד מצטער שבמחלקה שטיפלה בי לא היה פסיכולוג מומחה בעניני מגדר.

 

[ערבהאיןקץ]

התשובה של נורה היא תשובה נהדרת (כרג

יל) - אבל... השאלה של טל קר כוללת ציטוט מדיון בפורום שלי, שבו אני שואלת : מה עושים כשבן שלוש מבקש ללבוש שמלה לגן בבקר. ז"א לא מדובר על בחירה חופשית של בוגר/ת, אלא על הנחיה של אמא לבן -עוד לא -3. וכאן אני שואלת גם אתכן: האם הייתם מרשים לבן שלוש ללבוש שמלה לגן - בידיעה שבגן הזה זה לא יתקבל כ"כ טוב...? (והילד לא מודע לעובדה שזה לא יתקבל כ"כ טוב...)

 

[transman]

תשובה

אם ילד שהוא עוד לא בן 3, רוצה ללבוש שמלה לגן, והוא לא חושב שיש עם זה בעיה, ואם חבריו לגן הם פחות או יותר באותו גיל, אזי הם גם לא יודעים שאין עם זה שום בעיה. מי נשאר? הצוות של הגן וההורים האחרים. לדעתי האופטימית (ובדרך כלל אני פסימי) זה יעבור חלק, ובמיוחד אם הוריו של בן הכמעט-3 יגבו אותו.

 

[ערבהאיןקץ]

לא בטוח...

במיוחד שהוריו של הילד הן שתי אמהות, וצוות הגן וקהל ההורים הם לא בדיוק של איזו קבוצה בעלת עקרונות כמו ב"גן הדמוקראטי" , אלא יותר כמו הציבור הממוצע שמגיע לגנים של נעמ"ת - כהורים וגננות... אה?

 

[transman]

אני שוב מרשה לעצמי להיות אופטימי

אני מניח שבמקרה היותר גרוע יראו את זה כחלק מאורח החיים "שלהם", וההתמודדות של ההורים, וגם של הילדים תהיה זהה, כלומר יפטרו את זה כ"ככה זה ילדים של לסביות". אני חייב להזכיר משהו מעט (אבל מעט) קשור מעברי: בגיל חמש הייתי בקייטנה, ושם תחת לחץ חברתי, למדתי שעירום (ובסך הכל רציתי להחליף בגדים, ולא רציתי לעמוד בתור האינסופי במלתחות) זה אסור. אז היום, ממרחק של למעלה מעשרים שנה, אני מודע מאוד לאיך שהחברה רואה את זה, אבל אני עדיין מאוד אוהב להסתובב בבגדי יום-הולדת. טראומה גדולה לא נשארה, רק הרבה כעס.

 

[יסמין 28]

גיל חמש בקייטנה

זה הזכיר לי סיפור שפעם תרגמתי, מהספר Boys Like Her. את הסיפור כתב ג'נדר קוויר בשם איוון קויוטי. =================================================== פעם עברתי שינוי מין. זה היה כשהייתי בת שש. לבריכת השחיה במקום בו גדלתי היה אותו ריח שיש לבריכות שחיה בכל מקום, זה העניין עם בריכות. אותו הריח. לא משנה איפה את נמצאת. זאת היתה קייטנה ללימוד שחיה. מתחילים, גילאי חמש עד שבע. אמא שלי קנתה לי ביקיני. זה היה אחד מאותם בגדי ים של ילדות, שני חלקים, אני מניחה שאפשר לקרוא לזה. החלק העליון היה כמו מין גופיה צמודה, אדום עם ריבועים כחולים עליו. החלק התחתון היה ארוך יותר מתחתונים אבל קצר יותר ממכנסיים קצרים, כחול עם ריבועים אדומים. מדדתי אותו בלילה שלפני כשאמא שלי חזרה הביתה מהעבודה, וגיליתי שאם אני מרימה את שתי זרועותיי מעל ראשי מהר מדי, החלק העליון מחליק מעל חזי השטוח, ואנשים יכולים לראות את האתן-יודעות-מה שלי. "תצטרכי להיזהר מזה", ציינה אמא שלי, הדאגה מתווה קמטים על מצחה. "הייתי צריכה לקנות לך בגד ים שלם, אבל כל מה שנשאר להם היה בצהוב או ורוד. גם צהוב את לא אוהבת, נכון?" ורוד לא בא בחשבון, את זה כבר ביססנו. אז זה היה חייב להיות בגד ים שני חלקים באדום וכחול. בגיל הזה כבר הייתי טום בוי מובהקת, אז הייתי רגילה לשנוא את הבגדים שלי. זה היה כל כך קל, בפעם הראשונה שעשיתי את זה, שזה אפילו לא הרגיש כמו משהו רע. פשוט לא לבשתי את החלק העליון. היו שם המון בנים קטנים מתלבשים עם האימהות שלהם, ואף אחד לא הרגיש בי נשלפת החוצה מתוך מכנסי הקורדרוי החומים שלי והטי שירט המפוספסת וטופפת, בחזה חשוף, החוצה, לצידי הבריכה. המדריכה לשחיה היתה רחבת כתפיים והלכה כשאצבעות רגליה מופנות החוצה. היא הנחיתה עלינו פקודות מלמעלה, מנקדת כל משפט בשריקה חדה ממשרוקית כסף שהיתה תלויה על צוואה בעזרת שרוך עור. "אוקיי, מתחילים, כולכם להסתדר בשורה במים הרדודים, בנים לפה, בנות לפה, קדימה קדימה קדימה, בנים לצד שמאל, בנות לצד ימין". זה היה עד כדי כך פשוט, וזה רק נעשה פשוט יותר ויותר אחרי היום הראשון. לבשתי את החלק התחתון של בגד הים מתחת למכנסיים והתלבשתי במלתחה של הבנים מאז אותו יום. השם שהורי העניקו לי היה אנדרוגני מספיק כדי לאפשר להצגה הקטנה שלי להימשך לאורך כל ששת השבועות של קייטנת השחיה, שישה שבועות של להיות בן, שישה שבועות של אושר. היה קל יותר לא לפחד מדברים, כמו צלילה וקפיצות ראש למים, כשאף אחד לא ציפה ממך לפחד. היה קל יותר לקפוץ לתוך המים העמוקים כשלא הייתי צריכה לדאוג כל הזמן שהחלק העליון של בגד הים שלי יחליק מעל ראשי. לא הייתי צריכה להתבייש בפטמותיי העירומות, כי מראש לא כיסיתי אותן. התחושה של המים זורמים על כתפיי וגבי היתה פשוטה וטבעית וטובה. שישה שבועות נמשכים הרבה זמן כשאת בת שש. בהתחלה חשבתי שהקיץ לא יסתיים באמת, שכיתה ב' נמצאת במרחק נצח ממני. כנראה שחשבתי שקייטנת השחיה תימשך מספיק זמן לתוך העתיד, שלא הייתי צריכה לדאוג בגלל יום קבלת התעודות. או אולי לא חשבתי בכלל. "'הוא לא מפחד ממים מעל לראשו'?" קראה אימי בקול רם במכונית בדרך הביתה, קולה מתרומם בסוף המשפט. אבא שלי נהג, עיניו נעוצות בכביש. "'הוא יכול לצוף במים גם בלי קרש ציפה'?" עיניה היו צרות, וקשות, וניסו כל הזמן לתפוס את עיניי שלי במראה האחורית. "'בנכם סיים בהצלחה את קייטנת השחיה למתחילים והוא יכול לעלות רמה'?" בהיתי בבהונות רגליי ולא אמרתי דבר. "עכשיו תסלחי לי, גבריתי הצעירה, אבל את מוכנה להסביר לי בדיוק מה את עשית כאן? לכמה אנשים שיקרת? את הסתובבת לך כל הקיץ חצי ערומה?" איך יכולתי להסביר לה שזה לא היה מה שעשיתי, אלא מה שלא עשיתי? שלא שיקרתי, מפני שאף אחד לא שאל. ושאף פעם, אף לא פעם אחת, לא הרשתי ערומה. "אני לא מאמינה לך יותר. אי אפשר לסמוך עליך עם בגד ים שני חלקים". לא אמרתי דבר כל הדרך הביתה. לא היה מה לומר. היא צדקה. אי אפשר היה לסמוך עלי עם בגד ים שני חלקים. לא אז, ולא עכשיו. Ivan Koyote/"Boys Like Her"

 

[ליטל ו]

מיפ

אהבתי, תודה

 

[DarlingAdam]

איזה סיפור נהדר.

לא מבחינת "שמח" אלא... עמוק. יפה. מוכר בצורה מעורפלת.

 

[ערבהאיןקץ]

סיפור נפלא

והתרגום מעולה. תודה. ומאד מעורר למחשבה, איפה עובר הגבול הדק, בין לחסום את חופש הבחירה של ילדיי, לבין - להגן עליהם מפגיעה. אני זוכרת איך לא מזמן - לפני המצעד, כמה א/נשים כאן כתבו שהן חוששות להגיע למצעד בתחבורה ציבורית ב"הופעה" ובשמלה... ולבי נחמץ לחשוב שמישו חוששת להתלבש כרצונו בגלל מבט או אמירה של בער. לנו המבוגרים יש חופש בחירה שמתוך הכרת המציאות - כמה ואיפה ללכת רחוק עם הרצון שלנו להראות כך או אחרת... לילדים יש רצון.. אבל אין להם הכרת הסיכון... עד איזו מידה אנחנו מגינים עליהם - ומתי כמו האמא שבסיפור המצויין הזה - אנחנו מקשים עליהם?

 

[uri 0]

being the guy

who was afraid toride the bus, i was in the discussion before and was shocked, I first thought its like teaching the child to build his own closet. but then what I'd do - I'm not sure. I'm not that wise when it comes to kids. But I still think we should let the kid try; if people will hurt him then we can explain. The kid wouldn't vanish if someone will hurt him. Just like he won't melt if he gets wet or die if she falls of the bike; like one should let a kid ride a bike and fall, one should I think, let the kid face outside disapproval. He'll face disapproval anyway someday, very soon. now you can support him. It's looks worse to me to teach him closet, that some things should'nt go public. But I'm a very good eizes -Geyber would I would do I don't know. ;

 

[transman]

רשימת ה"טרם הספיקותי" שלי

התארכה עכשיו בעוד ספר... יסמין, תודה על הקטע ותרגומו!

 

[אבא גאה]

חבריו לגן....

היי פורום גם אני אבא לילד בן שלוש וחצי שמאוד מאוד אוהב שמלות, נעלי עקב, ושאר זוהרים. גם אני אמרתי לו "לא" כשרצה ללכת עם שמלה לגן (זה היה קל יחסית כיוון שבגן שלו יש "תלבושת אחידה" כך שזה לא ממש הפתיע אותו - גם חולצה צהובה אסור....) הגן הוא גן רב-גילאי דהיינו לא כל הילדים הם בני שלוש...הגילאים בקבוצה שלו נעים בין שלוש לשש. ו...אני יודע בוודאות שהילדים האחרים בגן מעירים לו. כששאלו "מה הילד רוצה ליום ההולדת שלו" אמרתי :"ברבי" כי זה מה שהילד אוהב. כשלמחרת סיפר בגן על הברביות שקיבל - צחקו עליו הילדים, זה לא היה "נורא" והגננת היתה שם כדי לומר מיד שאין דבר כזה צעצועים של בנים וצעצועים של בנות... (אני לא בטוח שהיתה אומרת אותו דבר לגבי שמלה) עכשיו אחרי שכולכם בוודאי חושבים "איזה אבא נורא" - בואו נשים דברים בפורפוציות. איני מגביל את הבן שלי במה שהוא רוצה לקנות ואיני דוחף אותו לעבר המשאיות בחנויות הצעצועים. כשאני מאפשר לו בחירה חופשית של צעצוע הוא מקבל בחירה חופשית לגמרי, איני אומר לו מה בחירה "טובה" - כל מה שהוא בוחר טוב בעיני. בבית הוא מרגיש חופשי מתי שרק ירצה להתלבש בשמלה, לעיתים הוא שואל אם אפשר ללבוש את השמלה במקום פיג'מה היום? ואני מיד מסכים. אז מה אני לא מסכים לו? אני לא מסכים לו לצאת מהבית בשמלה הסברתי לו שכאן לא נהוג שגברים לובשים שמלות (לא אמרתי שזה של בנים או של בנות) ולכן אנחנו לא לובשים שמלות מחוץ לבית למען הסדר והצדק הטוב - אני לא מרשה להתחפש כלל מחוץ לבית (גם לא כובע של קאובוי למשל) אני חושב שילד בן שלוש שיצא מהבית בשמלה יקבל כ"כ הרבה ארס מהסביבה - ולא מתאים לי שהבן שלי ייפגע לפני שהוא מבין את התוצאות החברתיות של הבחירה שלו. אם כשיהיה בן חמש או שש ויבטא את הצורך שלו להיות "ילדה" כפי שאתם מספרים כאן....אני אגבה אותו בכל מאודי ולו יחליט ללכת לבוש בשמלה ובגיל 5/6 גם יוכל להבין מה הוא יכול צפות מהחברה ןיחליט בכל זאת שחשוב לו יותר "להיות אמיתי לעצמו" מאשר "להתחפש בבגדי בנים" אני אגבה אותו - כי לכך אני מחנך אותו. אני שומע את הטיעונים האחרים ואפילו מסכים איתם.....ועדיין קשה לי לאשר לבן שלי ללכת עם שמלה לגן - כי אני יודע שהבחירה שלו תמימה ושהוא לא מבין מה צפוי לו מהחברה כשאני מדמיין אותו לבוש בשמלה ועם עגילים והולך לגן - כל שהוא רוצה לשמוע זה כמה שהוא יפה וכמה זה מתאים לו וכו'... ואני יודע שלא ישמע את זה כלל - ואני יכול לדמיין את הכאב והכעס שלו... למה לעשות לו את זה? שיהנה בבית מלקבל מחמאות, וכשיגדל קצת יבחר מתי ואיך לצאת מהבית. מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי למרות הבילבול....

 

[ליטל ו]

נורא קשה

לעשות בחירות מהסוג הזה, ואני נורא מבינה את הדילמה. אני לא יודעת מה הייתי עושה, אבל זה נהדר שאתה כל כך פתוח ותומך. בתור מישהי שכילדה הוריה עמדו בפני דילמות דומות, אני באמת לא יודעת מה עדיף לבחור, אבל אני יודעת שיצאתי פחות או יותר בסדר גם מהפעמים שלא הרשו לי וגם מאלה שכן הרשו לי ונפגעתי, במידה רבה בזכות התמיכה, הקבלה והאהבה מצד אמא שלי, שדרך כל הילדות שלי התעקשה לתת לי גב מלא ולתמוך במי שהייתי. אז, אתה יודע, כל הכבוד אני בטוחה שזה מאד משמעותי ועוזר.

 

[ליטל ו]

המ...

אני לא אוהבת את הרעיון (כי גה, זה לא צריך להיות ככה! ), והוא גם לא "מבושל עד הסוף", אבל היה לי חבר כשהייתי בת שלוש שנורא רצה ללכת עם סיכות לשיער "של בנות". זה נגמר בזה שאמו החילונית למדי מצאה לו כיפה לחבר בסיכה, וכך הוא לא משך אל עצמו תשומת לב שלילית וגם זכה ללכת לגן איך שרצה. אני לא יודעת איך בדיוק אפשר להשמיש את הרעיון כאן, אבל אולי איזו ואריאציה על זה? אם נוצצים מהווים תחליף לגיטימי, אז אולי, נגיד כובע קאובויי נוצץ, או משהו שיוכל להיות קרוב לרצוי בשבילו, אבל לא ימשוך יותר מדי תשומת לב שלילית? לא יודעת, אני נוטה יותר לכיוון להרשות לו. אולי להושיב אותו מראש ולהסביר שיש אנשים שכשהם היו קטנים לא הרשו להם לעשות דברים כאלה ולימדו אותם שזה לא בסדר, אז הם עלולים להיות לא נחמדים כשאנשים אחרים כן באים ככה לגן? פשוט להסביר את האמת? אני יודעת שעלי זה עבד...

 

[tookmy]

הי אבאגאה

בקשר לגן זה מאד פשוט ומסדר את העניינים אם יש תלבושת אחידה,אלא אם כן התלבושת האחידה שונה לבנים ולבנות, מה שנשמע לפי דבריך שהיא לא. בקשר לרחוב- טוב, אני לא יודעת מה להגיד לך, בניגוד לילד של ערבה זה לא שאתה מפלה בינו לבין ילד אחר בבית, ככה שבעצם כל חוק שאתה קובע הוא בסדר. זה מסובך, ולא פשוט. תודעת המגדר של בני שלוש וחצי עוד לא ממש מפותחת, הם עוד לא ממש מבדילים בין המגדרים או המינים אלא אם כן ממש הכניסו להם את זה לראש באיזה אופן מלאכותי או שהם גדלים בסביבה שמאד עושה הפרדה. יש לי תחושה שבשל היותך הומו, ובשל היות ערבה לסבית, אתם נורא רגישים לעניין. כל כך הרבה פעמים ראיתי ילדים בני שלוש נועלים נעלי עקב, מתאפרים ועונדים תכשיטים, שכל הדיון הזה קצת מגוחך בעייני. מצד שני, באמת יש עניין של רחוב ושל תגובות ארסיות. ויש רצון לגונן על הילד. אני בעד שמה שמרשים לילד אחד צריך להרשות לאחר, אבל אולי כדאי לדבר איתו לפני שיוצאים מהבית, ולהסביר לו לא רק מה נהוג, אלא שיש אנשים שלא יודעים שזה בסדר. בגיל הזה, עד כמה שזכור לי, בדרך כלל לוקחים איזה תיק קטן עם בגדים להחלפה. תמיד אפשר להכניס לשם זוג מכנסיים וחולצה ליתר ביטחון, שלילד תהיה אפשרות להתקפל אם יהיה יותר מדי ארס בסביבה.

 

[dougie]

כל פעם

שאני סוף סוף חושב שאני מבין את המילה מ י ג ד ר... או יותר נכון את מה שמסתתר מאחוריה- מסתבר לי שטעיתי. הנזילות של המילה הזו נראת כאילו היא אין סופית ולכל אחד מותר למתוח לה את הפאות לפי צרכיו אני חושב שדוקא הדוגמא של"אם הייתי בילתי נראה..." ממש לא תקפה כאן -אם הייתי אני בלתי ניראה עדיין הייתי מרגיש זר בתוך גופי.הנראות היא רק פן אחד במכלול הסיבות ללמה גופי הוא לא אני. אם לא היה הבדל בין המגדרים... או אפשר גם להגיד שרק מגדר (לא יודע מזה שוב) אחד היה קיים, גם אז לפי דעתי היו כאלו שהיו חורגים מגבולותיו. כלומר מקרה שרק מגדר שלט אחד קיים לא היה משנה בכלום את הפוזיציה. אה וגם בהתיחס למה שנאמר קודם (אמנם בהקשר לקרוסדרסרים) לא חושב שעניני מגדר זה פן באשיות. לי זה נראה רובד בסיסי\ראשוני הרבה יותר... כלומר כאלו אם בני אדם היו נטולי אשיות לחלוטין (כן אני יודע שזה קצת פרדוקסלי להגיד כזה דבר), -בעיות המגדר כמו שנהוג לכנותן עדיין היו שם.

 

[נורה גרינברג]

להגדיר פיל

דוגי, אם לא הייתה קיימת תודעת מגדר, כיצד יכלה להיות לך תודעת זרות בגוף שלך בהקשר של מגדר? תפיסת גופנו כמסמן משמעות מגדרית היא תופעה תרבותית. כשתינוק נולד מקצים לו מגדר על ידי הצבעה על איבר המין שלו. העובדה שהרופא והמיילדת יודעים שצריך להסתכל בין הרגליים ולא, נגיד, מאחורי האוזן, היא עובדה תרבותית. התרבות היא שמועידה את איבר המין לשמש סמן מעביר משמעות מגדרית. המשמעות הזאת אינה קיימת מעצמה באיבר המין, כפי שהיא אינה קיימת מעצמה בשום חלק אחר של הגוף. כל רעיון המגדר נובע מתפיסה תרבותית. להגיד שרק מגדר אחד היה קיים זה אוקסימורון; העובדה שאתה מסוגל בכלל להגות את הרעיון הזה נובעת מכך, שמושג המגדר כבר קיים אצלך מקודם, כי הוא נרכש על ידך בתוך תרבות שיש בה יותר ממגדר אחד. עצם רעיון המגדר מניח קיומם של שני מגדרים (לפחות). אם יש מגדר אחד, כי אז אף אחד לא יודע מה זה מגדר, המושג לא קיים. מגדר הוא מושג מורכב, המתפרס על מישורי משמעויות רבים. במידה רבה דיבור על מגדר הוא כמו סיפור העיוורים שניסו להגדיר מה זה פיל. כשאתה מתייחס למגדר רק על פי ההיבט הפסיכולוגי שלו (פן באישיות), אתה משול לאותו עיוור שחיבק את הרגל של הפיל ואמר שפיל זו חיה הדומה לעמוד. אין דבר כזה היבט באישיות שעומד בפני עצמו, וקשה מאד לדבר על מגדר בלי להשתחרר מתבניות חשיבה וממלכודות של משמעות שהשפה טומנת לנו על כל צעד ושעל, ובלי להתייחס להיבטים ולמשמעויות חברתיים של המושג. ואת היתר נשאיר לפעם הבאה. נורה

 

[החתולה של בית המרקחת]

האם בחברה

שאין שום הבחנה חברתית בין המינים המושג מגדר קיים ? האם בכלל יכול להיות מצב כזה ?