עניינים שבתבניות
דוגי, ראשית, תודה על המחמאות. צר כאן המקום מלהכנס לדיון בסוגיה הפילוסופית הקשורה באמירה "שלג הוא לבן גם כשלא מסתכלים עליו", שהיא בעצם הויכוח הנצחי בין מטריאליזם לבין אידיאליזם, דהיינו השאלה האם קיים עולם ממשי מעבר לשכלנו ובנפרד מקיומנו, או שמא הרעיונות שלנו הם הקודמים למה שאנו מכנים המציאות החומרית. מכל מקום, כאמור, בלי להכנס לסוגיות פילוסופיות סבוכות, שאין להניח שנצליח לפתור אותן היכן שדורות של פילוסופים גדולים נכשלו קשות, אפשר בכל זאת להבחין בכמה דברים. ברור שאיננו תופסים את העולם "כמות שהוא", ושנתוני החושים עוברים עיבוד במוחנו, עיבוד המושפע על ידי כמה מנגנונים קוגניטיביים בסיסיים שהם תוצר של התרבות שבה אנו חיים. מנגנון בסיסי כזה הוא היכולת לתפוס דמיון ושוני, כלומר - היכולת מצד אחד לקשר בין שני דברים תודות לתכונה משותפת, והיכולת להבחין בין שני דברים למרות תכונות משותפות להם. זה הבסיס להבנייתנו את העולם. הדרך שבה אנו מייחסים חשיבות לתכונות משותפות או להעדרן נובעת מן התרבות שבה אנו חיים לא פחות מגורמים פסיכולוגיים אייים. עד לפני כמה שנים, צבע עורם של אנשים היה מאד משמעותי בדרום אפריקה. הוא קבע איפה מותר לך ללמוד, לעבוד, לגור, לאכול ואפילו להשתין. היום, החברה הדרום אפריקנית היא עיוורת צבעים. מטיבען של תבניות חשיבה שלעתים קרובות איננו מודעים להן. קח למשל את עניין ההבדלים בין המינים, אשר לך נראים לך כל כך תהומיים. אני מקווה שברור לך שמסקנה זו שלך היא תוצר של התניה תרבותית. אנחנו חיים בתרבות שחשוב לה נורא להדגיש את ההבדלים בין המינים, ולכן היא מאמנת אותנו בכיוון הזה. בתרבויות אחרות הודגש דווקא המשותף ולא המפריד בין המינים. אחרי הכל, אין ביקום כולו דבר הדומה יותר לגוף של נקבה מאשר גוף של זכר. מערכות הרבייה של שניהם מתפתחות מאותה גבשושית המין הבלתי מוגדרת אצל העובר, כאשר אותם תאים בכוחם להתפתח לכיוון זה או אחר, בהתאם למסר ההורמונלי שקיבלו. למשל, התרבות שלנו, זו המערבית, הדגישה עד לתחילת העידן המודרני דווקא את הדומה בין המינים. בכתביהם של אבות האנטומיה, כגון גאלן, היפוקרטס, ואפילו אצל אריסטו, אם להזכיר רק את הידועים ביותר, ברור מאד שהם ראו את איברי המין של זכרים ונקבות כוריאציה של אותו המין, כאשר אצל זכרים האיבר פונה כלפי חוץ, ואילו אצל נקבות האיבר פונה פנימה. האנטומיסטים הראשונים, עד המאה ה-17 לערך, הקפידו למפות כל חלק באיבר המין הזכרי אל איבר המין הנקבי, כדי להראות שמדובר בעצם באותו האיבר. היה ויכוח בשאלה האם לנוזלים של הנקבה יש חלק כלשהוא בהפרייה, או שרק לזכר יש יכולת לפלוט זרע (הויכוח נבע מן התפיסה האריסטוטלית של מושג הסיבתיות, שלא ניכנס אליה כאן, אבל שמאפיינת את הדיון על מקומה של הנקבה בתהליך הרבייה, ובמשתמע - את מידת השוני או הדמיון בינה לבין הזכר). ככלל, ההבדלים הפיזיים בין המינים אינם בעלי משמעות מגדרית כשלעצמם. התרבות היא שמשווה להם משמעות. מה שנראה לנו עובדות "טבעיות" איננו אלא קונסטרוקציות תרבותיות, תבניות שהתרבות יוצרת כדי לכוון אותנו לראות הבדל ושוני במקום מסויים ולא במקום אחר. קצת סטטיסטיקה. ראשית, אני חוששת שדבריי לא הובנו די צרכם, ועל כך אני מתנצלת. לא אמרתי שזכרים אינם גבוהים סטטיסטית מנקבות. להפך. מן המפורסמות הוא שכאלה הם פני הדברים. אבל סטטיסטיקה ניתנת להבנה בדרכים שונות. כשאנחנו אומרים שזכרים יותר גבוהים מנקבות, אנו מתכוונים לכך שבממוצע הגובה של הזכרים גדול יותר. אם כל הזכרים היו בסביבות גובה 1.80 מ', למשל, נאמר בין 1.75 ל-1.85, ואילו כל הנקבות היו בגבהים שבין 1.55 לבין 1.70, הרי שלגובה הממוצע הזה הייתה משמעות רבה. אבל אנו יודעים שגובהם של נקבות וזכרים בוגרים מתפזר על פני עקומה, המשתרעת בין 1.50 (ואף פחות, אבל בוא נחתוך את הקצוות) לבין 2.00 מטר בערך. זאת עקומה המתפרסת על תחום רחב מאד. מה שחשוב כאן הוא שההבדלים בין גובהם של זכרים בינם לבין עצמם, ושל נקבות בינן לבין עצמן, הם ניכרים. העניין הוא בזה: הנקבות הנופלות בצד הגבוה של הסטיה מן הממוצע הן גבוהות יותר מן הזכרים שבצד הנמוך של הסטיה. למרות זאת, מוחנו מתעלם בדרך כלל מהעובדה הזאת. עד כדי כך הוא מתעלם, שאנו מסוגלים לטעון בבטחון רב, כאילו חקרנו את העניין, שמי שאינם עונים לסטריאוטיפ הם "במיעוט מוחץ". אנו נוטים לראות את הבדלי הגובה בין המינים בצורה סכימטית וסטריאוטיפית, כי כך מכוונת אותנו התרבות. הכשל הלוגי הידוע כ"חלוקה" משמעו, כאמור, לייחס לחברים בקבוצה תכונות של הקבוצה כמכלול. כך, אם אנו יודעים שזכרים גבוהים כקבוצה מנקבות, אין להסיק מכך שזכר זה או אחר הוא גבוה מכל הנקבות. זה נשמע מובן מאליו, אבל מוחנו "נכשל" בכך כל הזמן. בלי קשר לעובדה האם הם באמת כאלה או לא, גברים (שלגביהם אנו מניחים אוטומטית שהם זכרים) תמיד ייראו לנו יותר גדולים מנשים. כמובן שאנו מסוגלים לתפוס שגבר שלפנינו הוא רזה והאישה שלידו היא שמנה, או שהוא נמוך והיא גבוהה, אבל במצבים שאין לפנינו מקור להשוואה, אלא אנו מסתכלים על אדם בודד, אמות המידה שלנו משתנות. לכך כיוונה ריקי ווילצ'ינס כשאמרה שהגובה שלה השתנה כשהחליפה את מינה. אנו תופסים אוטומטית את המבנה הפיזי של נקבות כקטן יותר מזה של זכרים, גם כאשר מולנו הוכחות בעליל שהדברים אינם כאלה. כאשר יתר הסמנים המגדריים וביטויי זהות המגדר אינם דיסוננטיים, מידות גוף חריגות אינן גורמות לערעור שיוך המגדר. זה מסביר מדוע נשים טרנסקסואליות בעלות מידות גוף "זכריות" אינן מתקשות "לעבור": שאר ביטויי המגדר אצלן הם קונסיסטנטיים, כלומר, הן משדרות -בשפת הגוף שלהן, בלבושן, בקולן, בהתנהלותן- דמות נשית אמינה, ולכן כפות ידיהן הגדולות או כתפיהן הרחבות אינן מושכות תשומת לב מיוחדת. אגב, מה דעתך על משמעות העובדה שאנו נוהגים להעביר את קו הממוצע בין נשים וגברים דווקא, ולא, למשל, בין בני אדם גבוהים לבני אדם נמוכים? הרי כאמור, הנשים הגבוהות ביותר הן הרבה יותר גבוהות מן הגברים הנמוכים ביותר. אשר לתודעת המגדר האפריוריטית. אין כל ספק שאחד ממרכיבי רשת המשמעויות הסבוכה שאנו קוראים מגדר היא התחושה הסובייקטיבית של הזדהות שאנו חשים. מה מקורה של התחושה הזאת, האם היא מולדת, או שהיא מתפתחת בתקופת החיים המוקדמת - אינני יודעת. מה שברור הוא, שאותה תחושה היא מעין יכולת בסיסית, שאינה יכולה להתפתח ללא התרבות שמסביב. הרי גם אם אנחנו נולדים עם תחושת הזדהות בסיסית (כפי שכנראה קורה), אנו חייבים ללמוד שיש גברים ויש נשים, ומה פירוש להיות גבר ומה פירוש להיות אישה (כלומר - מה מצופה מגבר ומאישה, ומה גירסתנו האישית לציפיות האלה). את המשמעות הזאת אנו מקבלים מהחברה שבה אנו חיים, שבלעדיה אין כל משמעות לתחושת הזהות הראשונית. נורה
