בכל הליך האימות את תלויה באנשים אחרים
כשאת מאמצת במדינה זרה, התלות הזו הופכת אותך לחסרת ביטחון. ולא רק אותך. זו תופעה נורמלית מאוד. הדרכים להתמודדות איתה הן שונות. אחת מהן היא התעקשות לפרש כל דבר דרך הראיה המקומית שלך. דרך אחרת היא להבין שאת במקום אחר עם תרבות אחרת ולנסות לזרום אם אותה תרבות.
כשאנו אימצנו בקזחסטן, ביררנו עם מנהלת בית הילדים האם אפשר לקנות מתנה לבית הילדים (שאלה ריקה מתוכן, כי הונחנו לשאול אותה). היא ביקשה לקנות מנורות לחדר המוזיקה. לא מה שציפינו לשמוע. אשת הקשר שלנו הייתה ממונה על עיקר המלאכה לתאם בין טעמן (המזעזע לטעמנו) של עובדות בית הילדים לבין מחיר נמוך ככל האפשר מן מאגר המנורות בחנות. למחרת כבר המנורות הותקנו על התקרה וכל עובדות בית הילדים באו להביע התפעלות ולהודות לנו. כאשר הזוג השני מבלגיה התבקש לקנות שטיח לאותו חדר (בהחלט משהו שזקוק להחלפה עם כמויות הילדים המתרוצצות וזוחלות עליו), הם לא הפסיקו לקטר, ואני משוכנעת שהם חזרו לבלגיה בסיפורים על המתנות מתחת לשולחן שצריך לתת שם. אנחנו, לעומת זאת, דרשנו לתת מתנה נוספת לילדים. לאחר דין ודברים ממושך (כי כבר נתנו מתנה) התבקשנו לקנות סנדלים לבני הקבוצה של זיו לקראת הקיץ המדיע (למען האמת, פיקפקתי בצורך, אך בדיעבד זה היה משהו שנדרש ברמת דחיפות גדולה מאוד). כאשר הגענו לבית הילדים ביום האחרון עם הסנדלים, כל הקבוצה כונסה ונערך טקס של ממש לחלוקת סנדלים לכל ילד, תוך הסבר שההורים של זיו נתנו מתנה לכל הילדים. הזוג הבלגי השני חשב שאנו משוגעים וחששו שמישהו יבקש מהם משהו דומה (לא הייתה שום סיבה לחשש הזה) ואני בטוחה שגם זה נכנס למאגר סיפוריהם על תשלומים מתחת לשולחן. אנחנו, אם לא ברור, היינו מאושרים מכך.
בבלגיה מקבלים הערכת מחיר מראש. זו הערכה בלבד, כי הדיור והוצאות נלוות משתנות מאדם לאדם וממקום למקום. בסופו של דבר, עם כל המתנות וההוצאות ה"יוצאות דופן" לא חרגנו מן הערכה שניתנה לנו מראש. ואשר הייתה מתואמת עם הרשויות הבלגיות (ותאמיני לי שכמות הבדיקות שבלגיה עורכת כל הזמן לוידוא הליכי אימות תקינים אינם דומים לישראל.)