כאב וכעס
איבי יקרה, אני רק יכול לדמיין את רמות הכעס האכזבה והכאב שאת מרגישה. נשמע כאילו כל התקווה שהיתה לך כשחבקת את הילד הזה בפעם הראשונה התפוצצה לך בפרצוף באופן הכי רע שיכול להיות. על זה באמת אין לי מה לומר חוץ מלשלוח לך חיבוק גדול. למדתי לא להתווכח עם כאב של אנשים בין אם הוא נראה לי גדול, קטן, מוצדק או לא. כאב זה כאב וכעס זה כעס.
אני מאומץ בן עוד מעט חמישים. אני נהנה לחשוב שרמת המשכל שלי גבוהה מהממוצע
הייתי קצין ביחידה ללוחמה בטרור מהטובות בעולם, אני מגדל שני ילדים ויכולת ההשתכרות שלי היא הרבה מעל שכר המינימום לשמחתי. האם זה אומר שהצלחתי בחיים? ממש לא.
אני האחרון שיכחיש את האתגרים שעומדים בפני מאומצים בהתמודדות עם הפצע הפנימי שנפער בתחילת החיים. כל אחד עם המצע האישיותי שלו שעליו הונח הפצע הזה. כל אחד ברמה שלו ובאופן הביטוי של הדברים בחייו האישיים.
אם יש משהו שעזר לי הכי הרבה בכל המסע שלי שעדיין נמשך הוא י ד ע !!!! הבנה עמוקה של התהליכים שקורים. הסתכלות מפוכחת על העובדות והתסריטים האפשריים והתייחסות רצינית וממוקדת אליהם.
אני חושב שהרבה הורים כאן בפורום מודעים לתסריטים האפשריים ולאתגרים האפשריים מולם הם עומדים היום, ואולי יעמדו מחר ובשנים שעוד יעברו.
ממה שזה נשמע פשוט לא היו לך מלכתחילה את הכלים והמידע הנכון לגבי התסריטים האפשריים בעניין אימוץ, כפי שאת אומרת "חשבתי שהכל סביבתי והוא יהיה בדיוק כמו הילד שלי". פשוט אף אחד לא סיפר לך מה יכול לקרות ואיך מתמודדים עם זה.
התעללות בילדים אחרים ובעיקר בחיות בגיל קטן הם אכן נורות אדומות רציניות. אני לא יודע איזה טיפולים הוא עבר והאם המטפלים השונים בכלל בדקו בכיוון של השפעות הנטישה המוקדמת. אני גם לא יודע מה הוא עבר בין הנטישה הראשונית עד שהגיע אלייך.
על פניו, ובעין לא מקצועית זה נשמע כמו מקרה של reactive attachment disorder. RAD תסמונת שהלוקים בה עברו חוויה/חוויות כל כך קשות בתחילת חייהם שיכולת ההתקשרות הרגשית שלהם לאחרים נפגעת קשות. הם נטולי אמפטיה וראיית רגשותיו ומצבו של האחר וככאלה אינם מסוגלים ליצור קשר משמעותי אפילו עם הסביבה הקרובה ביותר אליהם. התגובה של המערכת שלהם למה שעברו דומה לבניית חומה בלתי חדירה סביב עצמם כדי להגן על עצמם כביכול. אותה חומה מונעת מהם להקשר לאדם אחר באופן משמעותי ולעיתים התקפי זעם "לא מוסברים" יכולים להפוך אותם למסוכנים לסביבתם. אלה מקרי הקצה שיכולים לקרות לעיתים בתסריטי אימוץ. מה שבטוח הוא שהמקום האחרון שהוא צריך להיות בו הוא מוסד לעבריינים צעירים. אני לא יודע אם יש בארץ אנשי מקצוע שמתמחים בRAD אבל ראיתי סרט מדהים על מקרה בארה"ב שבו הטיפול האינטנסיבי שעברה ילדה בת שש או שמונה הביא לתוצאות מדהימות. מוסד לעבריינים צעירים הוא רק סביבת "הכשרה" לעבריינים בוגרים בדרך כלל. סוג של one way ticket לתוך עולם מאד לא טוב. הילד הזה צריך טיפול רגשי עמוק וממוקד. אני אפילו לא יכול להתחיל לתאר לך כמה הוא עצמו אומלל לחיות ככה בתוך עצמו עם כל התחושות האלה.
כמה נתונים סטטיסטיים:
בארה"ב מאומצים מהווים כשני אחוז מהאוכלוסיה
מאומצים מיוצגים בסביבה הטיפולית במעל 30% באופן גס.
מאומצים נמצאים בסיכון גבוה יותר משמעותית מאחרים לקשיים בקיום מערכות יחסים זוגיות - נכון
מאומצים נמצאים בסיכון גבוה יותר משמעותית מאחרים להתמכרויות לאלכוהול וסמים - נכון.
מאומצים נמצאים בסיכון גבוה יותר משמעותית מאחרים להתאבדויות בגיל העשרה - נכון
מאומצים מהווים 16% מהרוצחים הסדרתיים המוכרים בארה"ב - נכון.
אז מה??? כל אלה סטטיסטיקות שהמשמעות שלהן אחת בלבד - ככל שנדע יותר על מה שקורה למאומצים/נטושים והיכן הנקודות שבהן הם מועדים ל"פורענות" ברמה כזו או אחרת, כך נלמד כיצד לסייע להם באתגרים העומדים בפניהם ולפתור, להקל או אפילו למנוע חלק מהדברים.
המאומצים שנולדו לפני ארבעים וחמישים שנה עמדו מול סביבה ומערכת שידעה X על מה שקורה להם. הסביבה והמערכת שמולם עומדים המאומצים היום יודעת יותר ופועלת אחרת מאשר אז. את התוצאות נראה בעוד עשרים שלושים שנה כשהתינוקות של היום שהגיעו מכל מיני מקומות בעולם יגדלו ויהיו אנשים בוגרים בני שלושים וארבעים. העניין הזה של אימוץ הוא הרבה יותר מורכב ממה שאת מתארת וכנראה יודעת.
אני לא יודע בן כמה הילד שלך אבל אין לי ספק שהוא לא נמצא במקום הנכון בשבילו כרגע, כי אחרי שמניחים בצד את כל מה שקרה לך ומסתכלים רק עליו, הוא לא אשם במה שקרה לו. ה"חטא" היחיד שלו הוא שהוא נולד במקום ה"לא נכון" ובזמן ה"לא נכון" ומשם הטרגדיה רק הלכה והסתבכה. צר לי עלייך ועל איך שאת מרגישה ועוד יותר צר לי עליו למרות שאני חושב באמת ובתמים שיש עדיין תקווה בשבילו אם יקבל את הטיפול הנכון איכשהו.
