ניסוי מעניין, למרות שלא הייתי ממליצה עליו לאף אחד
לא בטוחה שהפרשנות שלך במהלך הניסוי והפרשנות שלך לתוצאות הינה היחידה או הנכונה בסיטואציה.
השערת המחקר שלך היתה: אם אוכלים אוכל לא טעים, הגוף יאכל אוכל בכמות שהוא צריך, והדבר יביא להרזייה.
הדרך: 1. אכילה במשך חודש של לחם מיום אתמול=אוכל לא טעים 2. ללא הגבלה=הגוף יאכל את הכמות שהוא צריך בין היתר על ידי כך שתוודא שלא תהיה רעב, 3. הדבר יביא להרזייה=זה מה שהגוף יבחר בנסיבות.
אתה מדווח על הניסוי: 1. לא היה קשה. 2. הלחם הפך לטעים עם הזמן. 3. פעלת בהתאם למצופה (לא חרגת). 4. לא היית רעב.
התוצאה: עליה קלה במשקל.
הפרשנות שלך לתוצאות: 1. שאצלך, לא ניתן לסמוך על החושים והרגשת הרעב והשובע, כדי להחליט כמה לאכול, על מנת לרזות/לשמור על המשקל.
2. כדי לרזות/לשמור על המשקל אתה צריך תפריט מחושב, כלומר לפעול על פי הראש ולא על פי הבטן.
הנחות ביניים שלא כתבת, אבל הם חלק מהניסוי שערכת:
1. אכילה לפי רעב ושובע ואכילה ללא הגבלה הן זהות.
2. אין צורך בתהליך למידה של אכילה לפי רעב ושובע אשר מחייב זמן ותרגול מסיבי. אלא מרגע ההחלטה, הגוף פשוט יודע איך לעשות את זה בצורה מדוייקת.
3. המנגנון של רעב ושובע יעבוד באותה הצלחה (מבחינה כמותית) אם נותנים לגוף את כל אבות המזון ואו רק פחממות.
4. רעב מוגדר ככל רעב. כלומר אין הפרדה בין סוגי הרעב השונים (ריגשי, טריגר, רעב אמיתי). בכולם מתחילים לאכול (על מנת לא להיות רעבים).
5. שובע איננו מוגדר, אלא הוא אינטואיטיבי. לא ברור מתי עצרת בפועל האם בשובע נוח או שהיית מפוצץ לחלוטין במהלך כל החודש.
6. הגוף שלך באופן טבעי, בגלל עודף המשקל שלך, ישאף ויכוון את המגנונים שלו לכמות של ירידה במשקל.
7. בכוח הרצון, ניתן לפעול בצורה זו במשך חודש, ואין "מחיר" שהגוף משלם על הפעלה מסיבית כזאת של שריר כוח הרצון.
אם אפילו אחת מתוך הנחות הביניים הללו, איננה נכונה, אזי יש לכך השפעה על התוצאות ובהכרח הפרשנות של התוצאות שפרשת איננה רלוונטית.
מציעה שנבחן כל אחת לגופה:
1. אכילה לפי רעב ושובע ואכילה ללא הגבלה הן זהות. בעיני ממש לא!. אכילה לפי רעב ושובע מחייבת: א. מודעות לכל פעולת אכילה. ב. הכרת סולם הרעב והשובע. ג. התחלת אכילה בשלב בו יש מעט סימני רעב מכיוון הבטן. ד. הפסקת האכילה בשלב של שובע נוח. ה. יכולת להבדיל בין רעב מטריגר, רעב ריגשי ורעב אמיתי. ואכילה מתוך רעב אמיתי בלבד.
אם אכלת ללא הגבלה, יש פה בעייה. מעולם לא שמעתי אף אדם שטען באופן רציני, שאם ניתן למישהו לאכול ללא הגבלה, הוא ירזה או ישמור על שיווי משקלו. בייחוד אדם שהיה רגיל לאכול לפי כמות ופתאום פורצים את הגבול, ונותנים לו לאכול באופן חופשי.
2. אין צורך בתהליך למידה של אכילה לפי רעב ושובע אשר מחייב זמן ותרגול מסיבי. מניסיון אישי יכולה להגיד לך שזו טעות גדולה מאד. כמעט שנתיים תרגלתי אכילה לפי רעב ושובע, ואכילה רק מתוך רעב אמיתי (לא מטריגר ולא מרעב ריגשי). לא רק שלא ירדתי אפילו עליתי 2 ק"ג במשקל. זה תהליך ארוך מאד, שמחייב תשומת לב ותרגול מסיבי. יש המון טעויות בדרך (פרשנות לא נכונה של הסיטואציה שגוררת אכילת יתר) וחריגות מסוגים שונים (טריגרים שלא ללמדתי עדיין להתגבר עליהם, קושי בויסות רגשי, חוסר תשומת לב).
אין לי ספק, שבמהלך החודש, לא הצלחת באמת ללמוד על בוריה את צורת האכילה הזאת + ליישם אותה. אני לא אומרת שלכולם זה אמור לקחת שנתיים, אבל בחודש הראשון של התרגול, לא נראה לי שיש מישהו שבכלל יורד מהשינוי הזה במשקל (בגלל כל החריגות והטעויות ביישום).
3. המנגנון של רעב ושובע יעבוד באותה הצלחה (מבחינה כמותית) אם נותנים לגוף את כל אבות המזון ואו רק פחממות. יש פה שני דברים. אני לא יודעת אם אכלת לחם מלא או לחם רגיל. לחם רגיל, כמו עוד כל מיני מוצרים מתועשים, מחבל במידה מסויימת במנגנון הרעב והשובע. המנגנון הזה מבוסס בעיקרו על אכילת אוכל "אמיתי". הרבה פירות וירקות. פחממות וקטניות מלאות או בחלקן מלאות. בנוסף, אני יכולה לספר לך מניסיון אישי, שאם אני רעבה ובא לי עוף/בשר ואני מקבלת לחם, הגוף ממשיך לשדר שהוא רוצה לאכול. לחלופין אם אני רעבה ונותנים לי אכילה בלתי מוגבלת של ירקות, אני נעשית מפוצצת, אך לא שבעה, לעומת זאת חתיכה קטנה של עוף עם מעט מאד קלוריות היתה יכולה להביא אותו באותן נסיבות לשובע. כלומר, הנחת המוצא הזו, מניסיוני האישי איננה נכונה.
4. רעב מוגדר ככל רעב. כלומר אין הפרדה בין סוגי הרעב השונים (ריגשי, טריגר, רעב אמיתי). בכולם מתחילים לאכול (על מנת לא להיות רעבים). כאן כבר יש בעייה רצינית. כיוון, שאם בעבר היית מתעלם מטריגרים, ועכשיו נתנו לך לאכול באופן חופשי, כל טריגר יכול לסחרר אותך. ראית משהו בטלוויזיה, דיברו על אוכל, ראית פרסומת, נזכרת במשהו, היה אוכל בישיבה בעבודה, נתת אוכל למשפחה וכו'. רק האכילה מטריגרים היתה יכולה להביא בפני עצמה לעלייה במשקל. בנוסף, כבר כתבת בעבר, שבמצב של הצפה ריגשית, אתה לא מסוגל לאכול, ואז אתה מגיע לרמות רעב גדולות מאד באופן פתאומי כאשר ההתרגשות נרגעת. כבר כתבתי בעבר, וגם כתבו אחרים, שאם מגיעים לרמות רעב גבוהות, קשה להרגיש במהירות הרצויה את השובע. זה משבש את המערכת. עדיף להשתדל לא להגיע לשם. ואצלך, אנחנו יודעים מדיווח שלך, שאתה מגיע למצבים הללו.
5. שובע איננו מוגדר, אלא הוא אינטואיטיבי. לא ברור מתי עצרת בפועל האם בשובע נוח או שהיית מפוצץ לחלוטין במהלך כל החודש.
שובע איננו דבר אינטואיטיבי. אף אחד לא טען את זה. יתכן שאצל ילדים, לפני שהם קיבלו הרגלים אחרים הוא כן. אצל מבוגרים בטוח שלא. שובע הוא דבר שיש לשים לב אליו, אחרי כל ביס/מס' ביסים, ולהפסיק לאכול באופן מודע, בשובע נוח. צריך גם לאכול בקצב שאיננו מהיר מדי, עם תשומת לב לאכילה (ללא מסכים או שיחות או קריאת עיתון תוך כדי), ועם לעיסה מסיבית. אם לא אוכלים בצורה הזאת, תהיה אכילה שהיא משמעותית יותר גדולה מהכמות הנדרשת, כיוון שהשובע יגיע "באיחור".
6. הגוף שלך באופן טבעי, בגלל עודף המשקל שלך, ישאף ויכוון את המגנונים שלו לכמות של ירידה במשקל.
ההנחה הזאת איננה סבירה, לפי הסרטון מטד שצירפתי בשירשור אחר. לגוף משווה שם למנגנון של טרמוסטט. הוא קובע את נקודת שיווי המשקל הרצוי לו, על פי כל מיני קריטריונים שהוא קובע. יתכן שגוף סביר, שמעוניין לשמור על עצמו ובריאותו, בהנתן צורת אכילה שאיננה מטיבה איתו, שמטרתה ירידה במשקל, יתנגד ויפעיל את כל המנגנונים שלו (כל התותחים הכבדים), על מנת להוריד אותך מהשיטה הפסולה הזאת.
7. בכוח הרצון, ניתן לפעול בצורה זו במשך חודש, ואין "מחיר" שהגוף משלם על הפעלה מסיבית כזאת של שריר כוח הרצון. לזה אין לי שום תימוכין. אבל מעלה את זה בכל זאת כהשערה. יתכן שהגוף נכנס למצב של סטרס, בגלל הפעלה מסיבית כל כך של שריר כח הרצון, ובגלל שהוא לא מקבל את כל אבות המזון החיוניים לו. אם הוא היה במצב של סטרס הוא פעל בצורה שתפיק את המקסימום מכל קלוריה שמתקבלת. זה לא מצב "רגיל" של הגוף, שבה המנגנונים מתפקדים בצורה נורמלית. כמו שהגוף בזמן תאונת דרכים, פתאום יכול לפעול בשיא הפוקוס כי הוא זיהה מצב מצוקה שמצריך פעולה בדרך חלופית מהשגרה, יתכן שהגוף שלך היה במצב של מצוקה , והוא פעל במסגרת חירום ולא במסגרת שיגרה. ולכן אין קשר בין מה שהיה פה למסקנות במצב של שגרה.
כיוון שכפי שראית, כל הנחות הייסוד שלך, שגויות ברמה זו או אחרת בעיני, אני מתקשה מאד לקבל את המסקנות שלך מהניסוי.
