בדיוק בגלל זה אני מבדילה בין אכילה רגשית לאכילה מתוך טריגר
הייתי באירוע, ראיתי אוכל ורציתי לאכול אותו. אם לא הייתי שם, אין לי ספק שלא הייתי אוכלת את הדברים הללו (לא הייתי חושבת עליהם, ובטח לא הולכת לקנות את המצרכים לצורך הכנתם). זה היה הטריגר. חלק מהשיקולים כן לאכול היה, שהאכילה תגרום לי הנאה.
אכילה ריגשית, היא אכילה שהיא "פתרון" לבעייה אחרת. הבעיה היא חוסר יכולת לויסות רגשי. התרגשתי ולא יכולתי להכיל את הרגש, כעסתי ולא יכולתי להכיל את הרגש. נעלבתי ולא יכולתי להכיל את הרגש. באירוע שהייתי היה סבבה. לא הייתי בהצפה ריגשית משום סוג שהוא. לא הייתי צריכה פתרון בכלל. לכן, לא יכולה להיות כאן אכילה ריגשית.
נניח הייתי יושבת באירוע, כולן היו אוכלות ונהנות, ואני הייתי מסתכלת עליהן וחושבת בראש כמה אני מסכנה. רק אני לא יכולה לאכול. היה לי יום כל כך ארוך, ובסופו מגיע לי פיצוי. הייתי נכנסת לסחרור כזה, ולא מצליחה לצאת מהרגשות הללו. מוצפת כולי באוירת המסכנות של עצמי, והצורך הדחוף לפיצוי. בעבר, כאשר היו עולות לי המחשבות הללו ומגיעים הרגשות, באופן אוטומטי הייתי פותרת אותם באוכל. מגיע לי פיצוי, אני מסכנה, יאללה לאכול. זה פתרון אוטומטי. זה הדיפולט. אם אין מחשבה, אני מיד שם.
באירוע הזה, זה ממש לא היה. לא היו לי מחשבות כאלו. לא הייתי בסחרור ולא בשום הצפה ריגשית.
היה אוכל, רציתי אותו כי ראיתי אותו, ואז ניהלתי מו"מ והחלטתי לאכול.
ורדה חושבת אגב שאין הבדל, בין ראיתי אז רציתי לאכול (טריגר של ראיה) לבין הרגשתי מסכנה אז רציתי לאכול (טריגר של רגש). אני חושבת שכדאי להפריד בין המצבים, בגלל דרך הטיפול בהם (שזאת המטרה שלנו בעיני).
טריגר של ראיה מביא למו"מ עם עצמי, שבסופו אני אוכל או לא אוכל.
טריגר של רגש (כפי שורדה מתייחסת אליו), לא יביא בסופו של דבר לאכילה. אין כאן מו"מ מבחינתי. יש לי אפס סובלנות לאכילה כפתרון לבעיה ריגשית. אני ביטלתי את האופציה הזאת מבחינתי. אוכל הוא לא פיצוי. הוא לא פתרון לרגשות שאני לא מצליחה לטפל בהם כראוי. זה היה בעבר. בעבר, הייתי מנהלת עם עצמי מו"מ, כאשר היה טריגר של רגש. בסופו יכולתי לאכול או לא לאכול. לעיתים החלטתי, שאני לא מצליחה להתגבר על הרגש, ואני מחליטה לאכול. לא מסוגלת להתמודד. היום אני כבר לא שם. אם זיהיתי שמדובר על רצון לאכול כתוצאה מחוסר יכולת להתמודד עם הרגש, אני לא אוכל!. אני אעשה סדרה שלמה של פעולות, כדי לפתור את הסוגיה הריגשית באותו הרגע. אוכל הוא לא אחד מסדרת הפעולות הלגיטימיות מבחינתי במקרה הזה.
זה מתקשר בדיוק לשרשור שורדה פתחה, בו הבחורה טענה, שהיא "טובה אל עצמה". לעיתים מתוך מצב ריגשי היא "תבחר" לאכול יותר. היא לא תלקה את עצמה על זה. מבחינתי לאכול כדי לפתור רגש זה לא להיות טובה אל עצמי. אם זה יקרה, זו בפירוש תהיה חריגה, שאני אצטרך לנתח ולראות איך בפעם הבאה אני עושה אחרת, כדי שהיא לא תקרה.
להיות טובה אל עצמי, אומר, שאם אני לא מוצפת ריגשית ומחפשת פתרונות, אלא במצב ריגשי רגיל, אני יכולה לבחור לאכול לצרכי הנאה. כמו שאני יכולה לבחור ללכת לקונצרט לצרכי הנאה. או ללכת לסרט לצרכי הנאה. אני לא הולכת לקונצרט, כי אני מבואסת מהחיים, הכל שחור, ואני חייבת לשמוע מוזיקה כדי להוציא את עצמי מהבאסה. אני סבבה, הכל רגיל, ובא לי לצאת ולהנות. חלק מהבחירות הלגיטימיות בעיני במקרה הזה הן ללכת לקונצרט או ללכת למסעדה.
