כמו שאצלי יש אפס סובלנות לאכילה ריגשית
אצלך יש אפס סובלנות לאכילה מתוך טריגר.
מבחינתך, זה שהיה שם אוכל, או שאחרים אוכלים, הן לא סיבות לגיטימיות שאתה תאכל את הדברים הללו.
זכותך.
אצלי יש אכילה מודעת מתוך טריגר. אני זיהיתי טריגר, בחנתי אותי, והחלטתי מה לעשות - לאכול או לא. כל ההתכוונות שלי היא כדי לאפשר אכילה מתוך טריגר.
אני לא מוכנה לאכול כפתרון לבעיה ריגשית, כאן יש לי אפס סובלנות לתופעה. חוסר היכולת להתמודד עם העצב/הכעס/התסכול/השמחה/ההתרגשות לא תוביל אותי לאכילה. מבחינתך, אין דבר כזה. במצב הזה מרגישים רעב, כי באמת רעבים (גם אם לפני 20 דקות סיימנו לאכול ארוחה מפוצצת). אתה מסווג את המצב הזה כרעב, אבל טוען שאתה לא נגרר אחריו. מתעלם ממנו. כי הרעב לא יכתיב לך. אתה הבוס כאן.
אני לא מסווגת את זה כרעב. כשאני שמה לב שאני במצוקה ריגשית מסוג כלשהו (כולל מתוך התרגשות חיובית), אני בכלל לא נכנסת לסוגיית הרעב. איתותי הרעב כאן, הם רק כלי שהגוף מאותת לי, שיש כאן סוגיה ריגשית. מרגע שזיהיתי אותה, אני מטפלת בה, ובה בלבד. לטפל באיתותי הרעב הללו, כאילו הם היו רעב, זו לא אופציה בעיני. האיתותים בצורתם, שונים לחלוטין, מאיתותי רעב אמיתיים. כבר מהתחושה בגוף, אני יכולה לדעת, שאלו איתותי מצוקה ריגשית. לא מסווגת אותם כרעב ולא מטפלת בהם כרעב. למרות שבעבר בפירוש הייתי מסווגת אותם כרעב, ואז פתרון הרעב היה הופך לדחוף בעיני. כי איתותי הרעב לכאורה ברעב ריגשי הם איומים. הם הופכים בשניות מחוסר רעב לרעב היסטרי, שמחייב אכילה מיידית, של דברים ספציפיים ובכמויות גדולות. הכל דחוף. אי אפשר בכלל לחכות. זה לא איתותים של רעב אמיתי, שבאים מכיוון הבטן, בהתחלה קצת ואז מתגברים. יש בין חצי שעה לכמעט שעה, בין תחילת האיתותים, עד שבכלל מתחילים לאכול. יש זמן בנחת להכין את האוכל. ברעב ריגשי, זה מיידי. לפתוח את המקרר עכשיו ולהכניס משהו לפה להרגע. לכן קורנפלקס הוא פתרון נוח, שופכים לקערה שמים חלב ובאופן מיידי אפשר לאכול. ככה גם עוגיה או גלידה. פותחים את הפריזר או הארון ומיד זה בפה.
