חברה היא שבועיים אחרי ניתוח שרוול
שאלתי אותה בדיוק את זה.
אם עכשיו היא במצב של הצפה ריגשית מה היא עושה? איך היא מרגישה?
סיפרה לי, שבדיוק היה לה אתמול, בעייה בלימודים, שהביאה אותה למצב של הצפה חמורה.
מיד היא רצתה לאכול, כחלק מההרגל. אבל אי אפשר. זה לא יורד. אם יצליח לרדת זה יצא בהקאה לא רצונית. אחרי ניתוח שרוול פשוט אי אפשר טכנית לאכול.
ואז היא היתה במצב, שההצפה שיגעה אותה ולא היו לה כלים חלופיים.
סיפרה לי שהיא צילצלה לכל החברות שלה, דיברה עם כולן, לשמוע עצות מה לעשות. דיברה דיברה דיברה עד שבסוף אחרי כמה שעות עבר לה.
פעם ראשונה שלה, שהצפה ריגשית לא מסתיימת באכילה.
היא אמרה שזו חוויה מעצימה מאד.
הידיעה שהיא מסוגלת לעבור את זה גם בלי האוכל. הידיעה ששיחות/חפירות עם חברות יכולות להוציא מהצפה ריגשית, ולהחזיר למצב רגוע.
אז,
מחקרים של בעלי עניין כמו חברות תרופות מוטלים בספק בעיני בדרך כלל, ועכשיו אחרי התיאור הזה של חברה שלי בפרט.
הרצון לאכול/תחושת הרעב שנובעת מהצפה ריגשית, קורית גם למי שלא מסוגל לאכול כי הוא אחרי ניתוח קיצור קיבה.
הניתוח לא פותר את הבעייה.
אגב, לפי קריאה באינטרנט על הניתוח, הבנתי שיש 30 אחוז שלא מצליחים לרדת גם אחרי הניתוח (בודקים שנה אחרי). האוכלוסיה שבסיכון לכך שהניתוח לא יצליח עבורה, היא אלו שהם "מכורים למתוק וגלידה". כי תחושת הרעב כתוצאה מחוסר ויסות רגשי קיימת גם אחרי הניתוח. מי שבד"כ היה פותר אותה על ידי גלידה או מילקשייק, יכול להמשיך לעשות זאת גם אחרי הניתוח (אולי לא בימים הראשונים, אבל אחר כך בטוח). זה מחליק בגרון. זה פחות גורם להקאה לא רצונית. וזה משמין ברמה כזאת, שאם אוכלים כמויות גלידה, לא יורדים במשקל.
שאלתי אותה בדיוק את זה.
אם עכשיו היא במצב של הצפה ריגשית מה היא עושה? איך היא מרגישה?
סיפרה לי, שבדיוק היה לה אתמול, בעייה בלימודים, שהביאה אותה למצב של הצפה חמורה.
מיד היא רצתה לאכול, כחלק מההרגל. אבל אי אפשר. זה לא יורד. אם יצליח לרדת זה יצא בהקאה לא רצונית. אחרי ניתוח שרוול פשוט אי אפשר טכנית לאכול.
ואז היא היתה במצב, שההצפה שיגעה אותה ולא היו לה כלים חלופיים.
סיפרה לי שהיא צילצלה לכל החברות שלה, דיברה עם כולן, לשמוע עצות מה לעשות. דיברה דיברה דיברה עד שבסוף אחרי כמה שעות עבר לה.
פעם ראשונה שלה, שהצפה ריגשית לא מסתיימת באכילה.
היא אמרה שזו חוויה מעצימה מאד.
הידיעה שהיא מסוגלת לעבור את זה גם בלי האוכל. הידיעה ששיחות/חפירות עם חברות יכולות להוציא מהצפה ריגשית, ולהחזיר למצב רגוע.
אז,
מחקרים של בעלי עניין כמו חברות תרופות מוטלים בספק בעיני בדרך כלל, ועכשיו אחרי התיאור הזה של חברה שלי בפרט.
הרצון לאכול/תחושת הרעב שנובעת מהצפה ריגשית, קורית גם למי שלא מסוגל לאכול כי הוא אחרי ניתוח קיצור קיבה.
הניתוח לא פותר את הבעייה.
אגב, לפי קריאה באינטרנט על הניתוח, הבנתי שיש 30 אחוז שלא מצליחים לרדת גם אחרי הניתוח (בודקים שנה אחרי). האוכלוסיה שבסיכון לכך שהניתוח לא יצליח עבורה, היא אלו שהם "מכורים למתוק וגלידה". כי תחושת הרעב כתוצאה מחוסר ויסות רגשי קיימת גם אחרי הניתוח. מי שבד"כ היה פותר אותה על ידי גלידה או מילקשייק, יכול להמשיך לעשות זאת גם אחרי הניתוח (אולי לא בימים הראשונים, אבל אחר כך בטוח). זה מחליק בגרון. זה פחות גורם להקאה לא רצונית. וזה משמין ברמה כזאת, שאם אוכלים כמויות גלידה, לא יורדים במשקל.
