אני יכול אולי להבין למה מתקבלת תחושה כזו
ויש לכך מספר נימוקים:
1. אני מטבעי לא בנאדם שכל כל צריך שיכילו אותו. אני לא מרגיש את הצורך הזה בדרך כלל, וסביר שבאופן טבעי זה מוריד את רמת השיתוף שלי בקשר לחוויות אישיות ביומיום, ביחס לאחרים שכן משתפים כי צריכים לשפוך מהלב... היתה לי פעם בת זוג שהיתה מעירה לי על זה שאני לא מספיק משתף אותה (יכול להיות שהיא יותר שמה לב לזה, כי היא הייתה מאוד קיצונית לצד השני), אבל זה נבע בעיקר מכך שפחות עולה בי הצורך.
כתוצאה מכך, כשאני משתף, זה בדרך כלל בהקשר מסוים, כשהמידע רלוונטי לדיון, כאשר אני חושב שסיטואציה שחוויתי בעבר, יכולה לתרום לדיון. לדוגמא, שי דיבר אתמול על הקושי השפתי עם הידידה השבדית, וכיצד זה הקשה עליו. במקום הזה חשבתי שלשתף את הקושי שלי היה באותו הנושא עם בת זוג בעבר, יהיה תורם ורלוונטי, ולכן שיתפתי.
2. אני פה שנה וחצי (מחודש אפריל 2012). כשהגעתי לפה, היה ברור שאף אחד לא מכיר שום חוויה שלי. ולכן, הרבה יותר פרטים עלי יצאו. סיפרתי על דייטים שהיו לי בעבר, סיפרתי על מערכות יחסים ומדוע הסתיימו, סיפרתי על אנשים מהחיים שלי, סיפרתי על חוויות אישיות ומסקנות מאתרי היכרויות. אבל העניין הוא, שכל זה כבר נאמר. אני לא מוצא את הצורך לחזור על דברים שאמרתי שוב ושוב. יכול להיות שזו גם חלק מבעיה מסוימת שיש לי פה, אני מתייחס לקבועים פה בתור סוג של קומונה, שאמורים לזכור פרטים זה על זה. אני אישית זוכר, ולכן אני מניח שגם אחרים. בפועל, זה לא עובד ככה בדיוק. וכך יוצא שאני מזכיר למישהו משהו מהעבר פה, והוא לא מרוצה מזה (לא חשב שמישהו יזכור), ובאותו אופן אני זוכר מה שיתפתי בעבר (לגבי חוויות אישיות), ולכן יש עוד פחות מוטיבציה לשתף שוב (כי ההנחה היא שאנשים, לפחות הקבועים, אמורים לזכור בגדול). בפועל גם מצטרפים חדשים כל הזמן, ופורשים וותיקים, ואז באמת יוצא שסיפורים שסיפרתי בעבר על חיי, לא מגיעים לחדשים יותר, שאולי יכולים לקבל תחושה שלא שיתפתי מספיק.
3. יש פרטים מאוד מסוימים שעליהם אני כן שומר חסויים ברמה הפומבית (כדוגמת תמונה, כתובת מדויקת, מקום עבודה), כי זה מאפשר לי להתבטא בחופשיות, ובכנות גדולה יותר מאשר אם הייתי מזוהה לגמרי על ידי כולם (כולל סמויים שאין לי מושג מיהם). אין לי שום חשק להשתתף בסוג של "האח הגדול". אבל אני בהחלט מקבל אילו שהחליטו אחרת.
