לדעתי, עלייך לצאת מהבית לפני שתצאי מדעתך.
כל עוד את ממשיכה לגור בבית הורייך, עלייך לרקוד על פי החליל שלהם, ולדאבונך, את נאלצת לפתח, נגד רצונך, טולרנטיות וסובלנות לקפריזות וגחמות בלתי נלאות.
התחילי לפעול, וכמה שיותר מהר, למען האינטרסים האישים שלך. תשכרי דירה לבדך או שתשכרי דירה עם בן זוגך, וכך תוכלי להיפגש עימו כמה שאת רוצה, מתי שאת רוצה, ואיך שאת רוצה. באיזשהו גיל זה נהיה מגוחך ולא הגיוני שההורים מכתיבים לך את אורח חייך הפרטיים.
אינך יכולה לפחד כל חייך מ"מה ההורים יגידו" ו"איך ההורים יגיבו". נכון, ייתכן ויהיה להם קשה עד מאוד לקבל את העובדה שאת רוצה לפרוש כנפיים, לעזוב את הקן ולשכור דירה לבדך, אך במוקדם או במאוחר, הם יתרגלו ויסתגלו לרעיון ויקבלו בהבנה את החלטתך. על פי התרשמותי האישית (תקני אותי אם אני טועה), לא בורכת ולא ניחנת בהורים שנותנים לגיטימציה לדעותייך ולהחלטותייך האישיות, ועל כן, אני מניחה שתהליך עזיבת הקן יהיה קשה, מייגע וכואב יותר, ובשל כך, את תאלצי לגדל עמוד שדרה, להפגין בטחון בלתי מעורער מולם ולקחת אותם לשיחה בוגרת ורצינית בה תבהירי להם באופן חד משמעי על החלטותייך העתידיות.