אנחנו מתחילים לשקול את אופציית האימוץ ...

[ניריתי 1]

אנחנו מתחילים לשקול את אופציית האימוץ ...

שלום לכולם

הגעתי להתייעץ איתכם ... ולשאול כמה שאלות ...

אני בת 43. עברתי שנים הזויות וקשות מבחינה בריאותית, מה שגרם לכל נושא הרחבת המשפחה להידחות.
היום, כשאני בריאה ואיתנה (טפו טפו טפו), אני כבר "זקנה" במונחי פוריות.
לאחר מספר שנים של טיפולי IVF , אנחנו (בעלי ואני) עומדים בפני צומת.
אני לא יכולה להמשיך ולאבד זמן יקר. השעון הביולוגי נושף בעורפי.
כיוון וכן היה הריון, למספר שבועות (אשר הסתיים בהפלה), אני שוקלת את האופציה של תרומת ביצית. עוד אופציה היא להעזר בפונדקאית (אולי אם נזכה בלוטו

).

בעלי שאל אותי השבוע : למה שלא נאמץ ?
אני רוצה לשתף אתכם בחששותי. אשמח לקרוא את חוות דעתכם / עצתכם.

אני לא פוסלת אימוץ. זה משהו שאוכל לעשות גם במקביל להריון (אם יהיה). אפילו אשמח ל 2 ילדים

מה שמטריד אותי בהקשר של אימוץ ...

אני יודעת (כי קצת ביררתי) שהיום אי אפשר לאמץ תינוק בן יומו, אלא ילד שהוא כבר די "גדול", בערך בן שנתיים.
עניין הגיל של הילד, בשבילי זה "בעייתי".
אני רוצה / צריכה לגדול ולהתפתח עם הילד "מההתחלה". אני חייבת את ההדרגתיות הזו.
מעבר לכך, לקבל ילד גדול, שלא אני עיצבתי וטיפחתי, מבאס אותי.
אולי הוא עבר התעללות ? אולי סבל מרעב ? הוזנח ? אולי לא קיבל חום שכל כך חשוב להתפתחות תקינה ? הוא יוכול להיות מצולק for life.

יש לי גם חשש שלא אתחבר לילד שאינו שלי "ביולוגי". זה קורה ??

וכעת כמה שאלות ...
1. כמה זמן לוקח תהליך האימוץ ?
נניח ונפגשתי עם נציג אחת העמותות, החלטנו שהולכים על זה. תוך כמה זמן יכול להיות לי תינוק / ילד בבית ?
2. האם יש דרך בה אוכל לאמץ תינוק בחודשיו הראשונים ולא ילד גדול (בן שנתיים זה כבר "גדול") ?
3. אם אני רוצה לאמץ תינוק/ת ממדינה שישראת לא עובדת איתה, למשל ברזיל... האם יש דרך ?
4. באילו עלויות מדובר ?

יש לי עוד מיליון שאלות, אבל אתחיל עם אלה.

תודה רבה על כל הסבר, תובנה, עצה שאקבל

 

[זואילי]

ברוכה הבאה

אם את מדברת על אימוץ מחו"ל אז כן, לא מדובר בתינוק בן יומו.
ועם השינויים בחוקים (ברוסיה) גיל הילדים עולה.

אני הגעתי עם בתי הבייתה לפני 9 חודשים כשהיא היתה בת שנה ושבע.
מודה, לי אישית הגיל ה"גדול" הזה בהחלט לא קל.
כי "נזרקתי" להורות ברגע, עם ילדה שיש לה עבר והיסטוריה, עם הרגלים, אופי וכו'.
ויש את הגיל הביולוגי שלה - עם עניינים טיפוסיים לגיל. וגיל הביחד שלנו (כך אני קוראת לתקופה בה אנחנו בעצם משלימות פערים. בעיקר היא משלימה...) . וזה לא קל בלשון המעטה.
את העיצוב והטיפוח - את מתחילה מהיום שאתם ביחד. ונכון שיש לילד איזה בסיס משלו, אבל מרגע שאתם יחד - יש לך תפקיד. ולפחות מנסיון של 9 חודשים אני יכולה להגיד שמי שהיא היום - אני נותנת לעצמי את הקרדיט

. כמובן בלי לשלול את הבייסיק שלה (האופי, פוטנציאל, חוכמה, עצמאות ועוד ועוד).
הילדה מ"שם" זו לא הילדה שלי כיום.
וזה הכיף, האתגר, הנחת, האושר.
שוב - לא אומרת שזה קל, ולא אומרת שאני חיה 24/7 בתוך הנאה אבסולוטית. אבל זה נכון לכל הורה לדעתי, לילד ביולוגי או מאומץ.
בתי כאן, אנחנו משפחה. מה שהיה בעברה ואילו השלכות יש/יהיו לזה - פשוט נתמודד אם משהו מזה יצוף. כמו כל אמא לילד באשר הוא.

לגבי חיבור - יכולה לספר רק מנסיוני.
בפגישות איתה ברוסיה התחברתי מיד. והתאהבתי.
בחודש הראשון שלנו - כבר לא הרגשתי את זה.
בחודש השני זה שוב חזר ובעוצמות שאין דברים כאלו. וזה רק ממשיך וממשיך וממשיך. אני מאוהבת בה עד כלות. ולא יכולה לדמיין חיים אחרים בלעדיה.
אני יכולה להרגיע אותך שאני מכירה הרבה מאוד נשים עם ילדים ביולוגיים ששם לא היה חיבור מיידי וזה לקח זמן.
מסתבר, וזה אחד מהטאבואים האלה שלא ממש מספרים לנו, שזה לא כזה מובן מאליו חיבור מיידי. לביולוגי או מאומץ.
מכיוון שדיברתי על זה ובדקתי וחקרתי (חברות, ופורומי הורות), אז הבנתי שאני לא לבד. ושאני נורמלית, ושאני גם אמא נהדרת (את יכולה לדמיין את רגשות האשם והכעסים העצמיים כשהרגשתי בעיקר שוטרת ומטפלת ולא אמא).
לא צריך לפחד מזה. צריך להרגיש. לטוב ולרע. ואח"כ הקשר והביחד כבר עושה את שלו (לפחות במקרה הפרטי שלי).

אם תחליטו לאמץ מחו"ל אז לא תוכלו לאמץ תינוק בחודשיו הראשונים.
אין אפשרות לאמץ מאף מדינה שאין לה הסכמי אימוץ עם ישראל. אז את יכולה רק דרך העמותות המאושרות ורק בארצות עמן יש הסכם.
עלות - סדר גודל של 200,000 ש"ח.

אשמח גם לענות במסר.

בהצלחה!

 

[ניריתי 1]

ריגשת אותי מאוד ...

השיתוף שלך כל כך נגע בי.
כתבת בדיוק את מה שאני חושבת ומרגישה. "להיזרק להורות ברגע" (בהקשר של קבלת ילד "גדול") זה בדיוק החשש שלי. את עברת את זה ובשלום. מה שמראה לי כי אני לא היחידה ולא "לבד" בתחושותיי. זה מחזק ומעודד.

אני בהחלט מדברת על אימוץ חו"ל.
כיוון ואימוץ בארץ לוקח 7 שנים !!

זה היה יכול להיות רלוונטי אם הייתי בת 30

את כותבת כי העלות בסדר גודל של 200,000 ש"ח. אימוץ עולה כמו פונדקאות ?? זה מפתיע אותי... הבנתי כי פונדקאות הרבה יותר יקרה ... (שלא לדבר על העלויות של פונדקאות עם ביצית של תורמת, כדי שאקבל תינוק בן יומו ובלי "היסטוריה").

אגב, כמה זמן לקח תהליך האימוץ ?

אני מאושרת בשבילך כי את אמא שמאוהבת בבת שלה. אני מרגישה בין השורות כי את אמא מדהימה. בתך ברת מזל.

המון תודה על השיתוף ועל האינפורמציה

 

[fatfat]

ברוכה הבאה

שאלת הרבה שאלות אבל אתחיל דווקא מהמשפט שכתבת: "אני רוצה / צריכה לגדול ולהתפתח עם הילד "מההתחלה". אני חייבת את ההדרגתיות הזו". ברגע שאת צריכה וחייבת בעצם האופציה לאמץ יורדת מהפרק לגביך כי
אין אפשרות לאמץ תינוק, בטח לא בגילך. כיום ניתן לאמץ תינוקות רק בארץ. ההמתנה לתינוק אורכת כשבע שנים. דהיינו תהיי כבר כבת חמישים בעת האימוץ ולא יודעת מה גילו של בעלך. אבל החוק בארץ קובע שהפער הגילאי בין הילד למאמץ המבוגר יותר לא יעלה על 43 שנים.

כיום ניתן לאמץ רק מרוסיה וגם שם היתה האטה דרסטית באימוצים והם כמעט פסקו, בגלל ראורגניזציה ברוסיה. כיום האימוצים עוד לא ממש התחדשו ובינתיים לא רושמים מועמדים חדשים כך שאין לדעת א האימוצים יתחדשו, מתי וכמה זמן ייקח התהליך.

חוק האימוץ בישראל קובע שאימוץ מחו"ל ייעשה רק באמצעות עמותה ישראלית שקיבלה רישיון לעסוק בכך. העמותות הישראליות עובדות רק עם מדינות להן יש הסכם עם מדינת ישראל. לאמץ ילד בחו"ל מחייב שתהיי תושבת המדינה ממנה את מתכוונת לאמץ בשנתיים - חמש שנים האחרונות (תלוי במדינה, החוק לגבי משך התושבות הנדרש משתנה ממדינה למדינה). ונניח שתמצאי עמותה ישראלית שתסכים לחבור לעמותה בחו"ל ולעבוד אתה יחד כדי שתוכלי לאמץ ממדינה שלישראל אין הסכם אתה, אזי תצטרכי לשלם כפול, פעם את מחיר האימוץ שמשלמים בישראל שזה 20000 יורו ופעם את המחיר שמשלמים לעמותה בחו"ל.

ולגבי התחברות לילד, יש אחוז קטן מאוד של הורים שלא מתחברים לילד וזה נכון להורים ביולוגיים ומאמצים כאחד. אבל רוב האנשים ברגע שהם חובקים ילד מרגישים שהוא הילד שלהם לכל דבר ולא משנה באיזו דרך הצטרף למשפחה, אימוץ, לידה, פונדקאות ועוד. ואגב בתרומת ביצית גם הילד אינו שלך "ביולוגית".

 

[ניריתי 1]

תודה רבה

ברור כי גם בתרומת ביצית הילד אינו שלי "ביולוגית", אבל להבדיל אלף הבדלות, התינוק אצלי לא רק מיומו הראשון, אלא מתפתח אצלי ובתוכי מאפס. אני חווה הכל. אין לילד "היסטוריה". אני לא נזרקת להורות ברגע. יש הדרגתיות. אני מתפתחת עם התינוק החל מרגע היותו כמה תאים בודדים. זה משהו אחר.
אולי אצליח לעשות את הדברים במקביל

אני מדברת רק על אימול חו"ל, כיון ואין לי 7 שנים לחכות. אולי אם הייתי צעירה בעשור.

תודה רבה על התשובה המפורטת

 

[orit81]

"מההתחלה"

זה עניין של תפיסה.
אני אימצתי את שתי בנותי, הגדולה, היום בת 6 וקצת הגיעה אלינו כשהיתה בת 1.5, הקטנה, שהיום בת 4 הגיעה אלינו כשהיתה בת שנתיים.
מבחינתי, הן איתי מההתחלה כיוון שהרגע בו הפכנו משפחה הוא רגע של התחלה חדשה לכולנו.
מעבר לשינוי הסטטוס המובן מאליו, מבחינתי, הבנות שלי נולדו לי רק בגודל יותר גדול
אני לרגע לא מבטלת או ממעיטה מערכו של העבר שלהן שקיים והוא חלק מהן ותמיד יהיה. זה לא סותר.
כיוון שאימוץ זו הדרך שבה בחרתי להפוך למשפחה, לקחתי בחשבון את העובדה שאקבל ילדות בערך בגילאים האלה.
אתייחס לאימוץ של הקטנה כיוון שהוא יותר טרי והיא הגיעה אלי יותר גדולה -
המטפלות נתנו לי אותה ערומה לגמרי, ממש כמו בחדר לידה. אני הלבשתי אותה וחיתלתי אותה לעיניהן של צוות המטפלות,
הרמתי אותה על הידיים ומאותו הרגע היא הפכה לבת שלי בצורה הכי פיזית שאפשר, לנצח.
זו ההתחלה שלנו ולכן היא איתי מההתחלה. כאילו בנקודת זמן הספציפית הזו שתיארתי, היא נולדה מחדש,
נולדה לתוך הידיים שלי ולתוך הלב שלי ולתוך החיים שלי וגם אני שיניתי מצב והפכתי לאמא לשתיים.
זו תחושה זהה למה שהרגשתי גם עם הגדולה ובה התאהבתי ממבט ראשון ומאותו הרגע זה רק הולך וגדל.
עם הקטנה, לקח זמן. דיי הרבה. אולי אפילו כמה חודשים עד שממש התאהבתי בה בצורה טוטאלית ושלמה.
הרגשתי אחריות גדולה כלפיה וחיבה גדולה ורצון לספק לה את כל הצרכים שלה
אבל ה-אהבה הגדולה הגיעה אחרי כמה חודשים וגם זה, רק הולך וגדל עם הזמן.
ונכון, את זה לא מספרים לנו מראש.

אם אכן תזכו להגיע למעמד אימוץ הבן/בת שלכם,
זו תהייה ההתחלה ואתם תאמצו אותם מההתחלה שלהם,
זו רק תהייה ההתחלה השנייה.
מי קבע שיש רק אחת כזו כל החיים...?

 

[גילעד 63]

תינוק "בן יומו"

אני רק יכול לדמיין, וגם אז לא בהצלחה יתרה את מה שעברת מבחינה פיזית ורגשית בשנים האחרונות ואת הכמיהה הזו להפוך לאמא אחרי כל זה.
אני מבין ומעריך את הכנות שבה את כותבת על מחשבותייך וחששותייך ומבין שהתפיסה שלך את עניין האימוץ נובעת מהמקום שבו את נמצאת ומה שאת יודעת על זה. הפורום הזה נועד בדיוק לתמיכה ולימוד מנסיונם של אחרים. יחד עם זה, ואולי בגלל זה אני כותב לך את ההודעה הבאה שמביאה בעצם את הצד השני שמעולם לא נאמר ולעולם לא ייאמר כי לצד השני אין מילים בשלב הזה והוא חסר אונים לחלוטין.
"אני בן 3 ימים. מה שאתם המבוגרים קוראים לו תינוק בן יומו. בשלושה ימים האחרונים אני במצב של התאוששות מאירוע קשה מאד שעברתי שבו הופרדתי מהאדם היחיד שהכרתי הכי טוב והייתי תלוי בו להישרדותי. אמא שלי. ביליתי תשעה חדשים בתוכה ובזמן הזה למדתי להכיר אותה. את הקול שלה, את הריח שלה, אני חושב שאפילו אוכל לזהות את הריח של החלב שלה אם יתנו לי. הייתי בטוח שאני עומד לפגוש אותה כשיצאתי אבל משום מה היא נעלמה לי ועכשיו אני צריך שמישהו אחר יטפל בי עד שאגדל.
עומדות בפני כמה אפשרויות: 1. בית ילדים שבו אהיה עם עוד ילדים ותשומת הלב של המטפלות תהיה מחולקת ויהיה לי קשה להיקשר לאחת מהן, בטח שלא לכולן.
2. משפחת אומנה שתהיה לי משפחה לזמן מה עד שיימצא לי פתרון אחר 3. אימוץ.
אימוץ נראה לי הפתרון הכי טוב כי הוא פתרון קבע. לתמיד. למרות שאחרי מה שקרה לי נראה שהעניין הזה של "לתמיד" יהיה משהו שתמיד יהיה לי קצת קשה להאמין לו, בהתחשב בזה שהייתי בטוח שאמא שלי היתה לתמיד והתברר שלא.
כדי לעשות איזשהו תיאום ציפיות חשוב שמי שרוצה לאמץ אותי יידע את הדברים הבאים.
תקופת ההריון היתה מלאת מתח שהרגשתי אותו. כנראה שזה היה קשור לעובדה שאמא שלי כבר ידעה בשלבים האחרונים שהיא עומדת לעזוב.
יכול להיות שאמא שלי היתה אלכוהוליסטית ושתתה במהלך ההריון ואולי בהמשך יהיו לי תסמינים על הספקטרום של אלכוהול עוברי. הם יהיו מאד מינוריים ויש מצב שאף אחד לא ישים לב לזה ממש.
אני אעשה כל שביכולתי להיקשר לאמא החדשה שלי וגם לאבא אם יהיה. משהו במנגנונים שלי דוחף אותי לזה. זה קריטי בשבילי להתפתחות. חשוב לי גם שהיא תיקשר אלי למרות שלא באתי ממנה. יחד עם זה עלולים להיות קשיים וזה עלול לקחת זמן. חשוב לי שהיא לא תתייאש בשום מצב ותעשה הכל כדי שזה יצליח. המשך החיים התקינים שלי תלוי בהצלחת ההיקשרות הזו.
כשאגדל קצת ותספרו לי שנולדתי לאישה אחרת ורק אחר כך הגעתי אליכם יהיו לי שאלות וחלק מהן לא יהיו פשוטות ולא על כולן יהיו לכם תשובות. זה יכול נורא לבלבל אותי כי באותה נקודת זמן הזכרון של זה לא יהיה נגיש לי.
בהמשך אולי יהיו לי בעיות בביה"ס כי יש מצב שאני אהיה מאותגר מבחינת קשב וריכוז.
אולי יהיו לי גם התקפי זעם, חרדות גדולות מכל מה שנראה כמו ניתוק והפרדה ממה שמוכר וידוע, יכול להיות שאפילו בשלב מסוים אגיד לכם שאתם לא ההורים האמיתיים שלי וזה יכווץ לכם את הלב לגמרי. אתם תסבירו לי ותבטיחו לי שזה לתמיד ואני לא בטוח שאוכל "לקנות" את זה ואצטרך לבחון את זה במבחנים שיהיו לכם קשים מנשוא.
אני צריך שתבינו שהענין הזה שאני לא דומה לכם, לא מבחוץ ולא מבפנים הוא לא פשוט לי גם בהבנה וגם בתחושה.
חשוב לי שההורים החדשים שלי יבינו שלא לראות אף פעם מישהו שדומה לך ואתה לו הוא משהו שילווה אותי כל החיים.
חשוב לי שההורים שלי יהיו מספיק צעירים כדי להיות איתי לאורך זמן גם כשאהיה בוגר ומספיק בוגרים להבין שבנוסף לכל הצרכים שיש לי כתינוק/ילד/נער יש לי עוד כמה צרכים שנובעים ממה שעברתי בהתחלה.
יהיה בהחלט נחמד אם יהיה כבר עוד ילד כשאני מגיע, משתי סיבות. האחת שלא אגדל לבד והשנייה שיהיה להם נסיון בהורות. זה בונוס בשבילי.
חשוב לי שההורים החדשים שלי יבינו שהחיים שלי לא התחילו אצלם. שאני מביא איתי מטען גנטי של דורות לאחור שכולל כל מיני מתנות וגם אולי "מתנות". החשוב הוא שההורים החדשים שלי ילמדו לדעת מי אני באמת ויתנו לי לגדול כמי שאני באמת ולא רק ינסו "לעצב" אותי בדמותם הם. אני מבין שזו משימה לא פשוטה אבל זה מה שאני באמת צריך. אני הרי אעשה הכל כדי להשתייך למשפחה החדשה שלי אבל לא הייתי רוצה להצטרך לוותר על חלקים בזהות שלי בשביל זה. יש לויתור כזה השלכות ארוכות טווח.
חשוב לי שההורים החדשים שלי ילמדו כל מה שאפשר על התהליך הזה שאני עובר ומה אני צריך במהלכו. התהליך הזה אורך חיים שלמים וכל שלב מביא איתו את האתגרים שלו. אני צריך שהם יהיו שם ללא תנאי לאורך כל הדרך. החיים שלי התחילו ברעידת אדמה גדולה מאד מבחינתי ואני צריך שהמשפחה שלי תהיה הדבר הכי יציב שיש בעיקר למול מה שאני עשוי לעבור בהקשר אליה במהלך הזמן.
חשוב שיידעו שבשלב מסוים אני אגלה סקרנות לגבי האנשים שבאתי מהם ובעיקר האמא הראשונה שלי. אני עשוי לרצות למצוא אותם ולפגוש אותם. חשוב לי שההורים החדשים יתמכו בי בתהליך הזה ללא תנאי ובלי קשר למה שעלול לעלות במהלכו. בשלב ההוא אני לא מחפש הורים חדשים, אבל זה חלק חשוב מבניית הזהות שלי לדעת מנין באתי ואיך ולמה עברתי למשפחה החדשה.
מעל לכל, חשוב לי שההורים החדשים שלי יבינו לעומק וללא כחל וסרק שאימוץ הוא בבסיסו ומהותו פתרון לילדים בלי הורים ולא להיפך. שיבינו שהצרכים שלי כתינוק וילד באים לפני הכל. האמת הגלמית היא שאותי כתינוק וילד לא מעניין בכלל מה אתם עברתם לפני שאני הגעתי, אבל אתכם צריך מאד לעניין מה אני עברתי לפני שהגעתי ואיך זה ישפיע על ההמשך. אני מגיע עם פצע שלא אתם גרמתם אבל אתם אלה שתצטרכו לעזור לי להתמודד איתו בנוסף לכל שאר הדברים שכל תינוק וילד מתמודדים איתם במהלך גדילתם. אני צריך שההורים החדשים שלי ייכנסו לעניין עם עיניים פקוחות ועם כמה שפחות פנטזיות. זה לא הולך להיות קל ופשוט. הורות בכלל אינו דבר קל ופשוט אבל זו הורות עם תוספות שדורשת רמת מחוייבות גבוהה מאד כבר בכניסה.
יש מועמדים??"

 

[יסמין@]

 

[ניריתי 1]

תודה על הכתיבה המושקעת ... אבל ..

"הצד השני" (שללא ספק קיים !) אינו שיקול מבחינתי.
מה שאכתוב כעת אינו "פוליטקלי קורקט", אך זו האמת שלי.

אני לא שוקלת אימוץ כדי לגאול נשמה אבודה או כדי להציל את העולם. אם זה היה במצב, הייתי מאמצת כבר לפני שנים, ולא "נזכרת" בגיל 43.
אני רוצה להיות אמא. אימוץ, בשבילי, זו האופציה בעדיפות האחרונה, כדי לממש הורות. אני בודקת אם זה מתאים לנו, כפי שאני בודקת אופציות נוספות (כמו פונדקאות).
להגיד לך שזה בוער בי לאמץ ?? ממש לא. כן בוער בי להפוך לאמא. אבל לא ככה רציתי, קיוויתי, פיללתי שזה יקרה. רציתי ילד ביולוגי משלי. אני שנים נאבקת עם טיפולים. עברתי הריון והפלה. כעת השלב הבא הוא תרומת ביצית. הלוואי ולא אצטרך לאמץ.

אם אגיע למסקנה שאימוץ מתאים לנו, ושהולכים על זה, אתמסר במיליון אחוז לתינוק שאאמץ. אבל אנחנו עוד לא שם... ומה עובר על התינוק המאומץ, קורע לב ככל שיהיה, אינו חלק ממכלול השיקולים לקבלת ההחלטה.

 

[KallaGLP]

האמת היא שזו האמת של רוב מי שמאמץ.

דברים כמו שלך נכתבו כבר לא אחת בפורום. עבור רוב המאמצים, אימוץ הוא מעשה אגואיסטי בדיוק כמו לידה, שנובע מהרצון להיות הורים, ובמרבית המקרים זו גם לא ברירת המחדל. מעטים הם האנשים שהסיבה היחידה או העיקרית שלהם לאמץ היא הרצון להציל ילד. גם אנשים שיכולים ללדת ומאמצים לא בהכרח עושים זאת מסיבות אלטרואיסטיות, אלא מכל מיני שיקולים כגון פחד מהריון ולידה או רצון בילד דווקא ממין מסוים, דבר שלא ניתן להבטיח בלידה רגילה. נכון שבאימוץ מוצלח שני הצדדים מרוויחים, אבל המניע הראשוני והעיקרי הוא אנוכי לחלוטין. יחד עם זאת, יש אנשים שאף על פי שהם מאמצים ממניעים אנוכיים, הם חשים מלכתחילה שלא תהיה להם שום בעיה להתחבר לילד מאומץ בדיוק כמו ילד ביולוגי. לעומתם יש כאלה שלא בטוחים ומתלבטים, ואף כאלה שהאפשרות הזאת לאמתאימה להם כלל. כל תחושה היא טבעית ולגיטימית.

 

[KallaGLP]

אוי, התכוונתי שלרוב אימוץ הוא כן ברירת מחדל.

 

[fannyd]

אם יורשה, איך את מגדירה "אימוץ מתאים לנו"?

 

[ניריתי 1]

אני לא מתעסקת עם הגדרות ...

אני צריכה להרגיש שזה נכון לי.

ציינתי בהודעתי הראשונית את החששות שלי.
חלק מהם ...

* לא להתפתח עם התינוק מיומו הראשון. לא להתרגל / להסתגל לרעיון ההורות בהדרגה, אלא ״להיזרק להורות״ ברגע, לילד שהוא כבר גדול (בן שנתיים).

* לקבל ילד שכבר יש לו היסטוריה, אופי ואישיות מעוצבים (שלא אני עיצבתי).
היסטוריה שאולי כוללת התעללות, רעב, העדר מגע וחום אנושי וכו׳. ילד שאולי יגיע עם חסכים / טראומות שישפיעו עליו (ועלינו ההורים) לשארית החיים.
קראתי היום שרשור בפורום, בו אם לילדה מאומצת מתארת את הגיהינום שהיא ובעלה עוברים עם בתה המאומצת, היום בת 15. היא גונבת, אנורקסית וכו׳. לדעת הפסיכולוגית, זו תוצאה של היות הילדה מאומצת.

* יש בי חשש שלא אתחבר לילד שאינו שלי ביולוגית.

לצד הכמיהה להיות אמא, יש לי פחדים, חששות ותהיות בעניין האימוץ.
אני צריכה לבדוק אם עצמי אם זה משהו שאני יכולה / רוצה לעשות. לא כל דבר מתאים לכל אחד. אני מרגישה אחריות עצומה (גם כלפי עצמי וגם כלפי הילד) להיות בטוחה לפני.

בלי הגדרות

 

[China8]

"הלוואי ולא אצטרך לאמץ"

קשה לי מאד לקרוא את זה, אני מודה. ולא בגלל ה"פוליטיקלי קורקט".
אני חושבת שהרבה מאומצים מרגישים שלא אומצו כבחירה ראשונה, אלא כמעין ברירת מחדל. זה מעציב כל כך לחשוב על זה.
כמובן שיש לך את כל הלגיטימציה להרגיש כפי שאת מרגישה, רק שאני חושבת שאת עדיין לא בשלה לאמץ.
את אף פעם לא תוכלי להיות משוכנעת לפני האם זה משהו שאת יכולה/רוצה לעשות, וילד זה לתמיד.
אם אינך פונה אל האימוץ בזרועות פתוחות, ברצון לנתינה ובאהבה וקבלה גדולה אז כדאי לדעתי לוותר על זה.
כל ילד שאומץ הוא בעל חסכים וטראומות ברמה זו או אחרת. כל ילד מאומץ הוא בעל הסטוריה. דמייני לך שהילד שאותו תאמצי יקרא או יידע לאחר שנים שהיה בחירתך האחרונה.... לו אני הייתי הילד הזה אזי היה לי מאד קשה לחיות עם הידיעה הזו.

 

[fatfat]

צ'יינה האומנם?

אני חושבת שאני אמא מספיק טובה וזאת למרות ששנים ניצמדתי באובססיביות לטיפולי הפוריות ולמרות שכל כישלון של טיפול כזה ריסק אותי. וזה לא כי לא רציתי לאמץ או כי חששתי שלא אתקשר לילד שאינו גנטית שלי. אלא כי רציתי לחוות הריון, רציתי לחוות לידה, הנקה, התקשרות לעובר, את החוויה שמניחים לך אותו עליך בפעם הראשונה מיד כשמגיח לאוויר העולם, לחוות את הצרחה הראשונה שלו, את הבדיקה של האצבעות, אברי הפנים וכו על מנת לבדוק שהכל כשורה ועוד המון חוויות שנלוות להורות טבעית.

ואני לא מתייחסת לאימוץ כאל ברירת מחדל אלא כתהליך. המטרה שלי היתה הלגיע להיות אמא, אז התחלתי בדרך הטבעית וכשזה לא צלח התחלתי טיפולי פוריות קלים, וכשהם לא צלחו אז עברתי כל מיני התערבויות גניקולוגיות כולל התערבויות כירורגיות ואחר כך טיפולי I.V.F ואחר כך ניסיונות במשך שנים לאמץ. וגם כשכבר הייתי בעיצומו של תהליך האימוץ והציעו לי לנסות הריון מתרומת ביצית זה טלטל אותי ובלבל אותי וגרם לי לסערת רגשות עצומה.

אם הייתי מצליחה להרות באופן טבעי או בעזרת טיפולי הפוריות הייתי שוקלת אימוץ? אין לדעת. איני נביאה ואף פעם אי אפשר לדעת מה ילד יום. האם אני אוהבת את בנותי פחות? ממש לא. הן האור ומשוש חיי וממש לא משנה לי כיצד הגיעו אלי. ולצד זאת ולצד האושר שבלהיות אמן ישנה גם תחושת החמצה על שלא חוויתי את כל אותן חוויות שקשורות שהורות טבעית.

ואגב מבחינה זו יש משיק מאוד משותף בינינו לבין ילדינו. רובינו הגענו לאימוץ לאחר שניסיונות להרות בדרך טבעית לא צלחו. וגם אצל כל ילד שאומץ ללא יוצא מהכלל אנחנו לא הבחירה או הברירה הראשונה. כל ילד מאומץ היה מעדיף לא להימסר לאימוץ ושהוריו הביולוגיים היו מסוגלים לגדלו. כי כך דרכו של עולם. ברוב המקרים ההורים מגדלים את הצאצאים שלהם. כמעט כל אחד מאיתנו חווה את זה שהילד הביע משאלה שהיינו יולדים אותו, או במשחק שנשחק שהוא נמצא בבטנינו ונולד משם וזאת כי במציאות הסובבת אותם 90% מהילדים יצאו מהבטן של אותה אם שגם מגדלת אותם. גם ילד שאומץ בגיל מבוגר וחווה חוויות קשות עם מולידיו, מייחל שמולידיו היו אחרים ושהיו מסוגלים להיות לו הורים מספיק טובים. וזה לא סותר את זה שלאחר האימוץ רוב המאומצים נקשרים להוריהם בכל נימי נפשם ורואים בהם הורים לכל דבר.

 

[Dolevmom]

פאטפאט האמנם?

בואי ואספר לך את הסיפור שלי
כשגיליתי שאני בהריון שמחתי.
שמחתי כי רציתי לחוות הריון, רציתי לחוות לידה, הנקה, התקשרות לעובר, את החוויה שמניחים לך אותו עליך בפעם הראשונה מיד כשמגיח לאוויר העולם, לחוות את הצרחה הראשונה שלו, את הבדיקה של האצבעות, אברי הפנים וכו על מנת לבדוק שהכל כשורה ועוד המון חוויות שנלוות להורות טבעית.
מה קרה בפועל?
היתה לי היפרדות שיליה, שכבתי במיטה במשך חודשים. דימומים ופחדים לאורך כל הדרך מפגיה.
החלום שלי היה ללדת אותו. לא רציתי משככים. לא רציתי בית חולים אפילו. רק אני והוא. בסוף זה נגמר בסיוט. בקיסרי. כל כך מלאכותי.כל כך ניתוח וכל כך לא לידה.
לקחו לי אותו מייד. אחרי כמה דקות עשו לי טובה ונתנו לי לראות אותו. לא הצלחתי אפילו להסתכל מרוב הטשטוש של מינון גבוה של חומרי ההרדמה.
אחר כך הפרידו בינינו בכח. רבע יממה בחדר התאוששות. לא נתנו לי לצאת כי לא היו מוכנים להעביר אותי למחלקה של ביות מלא.
בינתיים דחפו לו את כל החיסונים והחומרים שכתבתי מראש שאני לא מוכנה שיקבל.
מיותר לציין שלא הצלחתי להניק.
מרוב רגשות אשמה וכאב לב על כל האידיליה שהלכה לפח בזבזתי חודשים של זמן איכות עם הילד ולקח לי המון המון זמן באמת להיקשר אליו מעבר לדאגה.
בקשר ללבנות אותו: הילד שלי נולד עקשן, חברותי, חייכן, אמיץ, אוהב לאכול ולחלוטין לא רגיש. הוא ממש שונה ממני באופי, אבל ממש. גם במראה.
האם זה יותר טוב מאימוץ? לא יודעת, עוד לא חוויתי אחד כזה.
הרעיון של לאמץ תמיד קסם לי. לא מתוך אלטרואיזם אלא כי הגישה הכללית שלי לכל דבר בחיים היא לא לצרוך שום דבר חדש אם יש משומש זמין. בין אם זה בקבוק פלסטיק, כלב, ילד או אדנית.
זה התחזק כשנדבק אליי כלב ברחוב שאימצתי. נוצר בינינו קשר מאד מאד חזק ומאז אני בטוחה שלא תהיה לי בעיה להיקשר לילד מאומץ רק בגלל היותו מאומץ.
כבר היום כשאני מגששת בתחילת תהליכי אימוץ לילד גדול (גיל 5-7) אני יודעת שמה שישפיע הוא החיבור ביני לבין הילד וההתאמה ולא שום דבר אחר.
אני לא רואה כזה הבדל גדול. הוספת בן משפחה חדש היא דבר ראשון הימור. לא משנה באיזו דרך בחרנו להוסיף אותו. אז אם את מסתכלת על שהריון ולידה כאידיליה - כנראה שזה כי לא עברת את התהליך הזה... זה בסה"כ הסבל שעוברים עד שמקבלים את הילד.
אם עדיין בוער במישהו להרגיש מה זה הריון. תרדו 4 קילו ב3 חודשים., קחו תרופות שיערערו את מצבכם הנפשי. עשו בדיקות דם ורחם קבוע.. עכשיו בחצי שנה הקרובה תעלו 29 קילו ותאמצו גור של חיית כיס קטנה. בסוף התהליך תרשמו על נייר 3 אופציות. 1 - התכווצויות שרירים וקריעת הנרתיק, תחורים. 2 - ניתוח ברחם, הידבקויות, תחורים. 3 - התכווצויות שרירים, מחט ענקית בגב , תפרים בפרינאום, תחורים. הכינו קובייה מיוחדת. אופציה א - 20% אופציה ב 25%, אופציה ג - כל היתר. בסופם תורידו 2.5 קילו. עם כל היתר תצטרכו להיאבק בזמן שאתם מטפלים בתינוק שנדמה שנחת מהשמיים. תוציאו את חיית הכיס. ברכותי, אתם הורים.

 

[KallaGLP]

מזדהה מאוד עם הדברים הבאים:

הריון ולידה "זה בסה"כ הסבל שעוברים עד שמקבלים את הילד". קצר, מדויק וקולע.

 

[fannyd]

את מתעסקת ועוד איך

גילעד עשה עבודה מצוינת עבור כל מי שמתחיל לחשוב על אימוץ, עד כמה האימוץ מתאים לו ועד כמה הוא מתאים לאימוץ. אם לא עושים התאמת ציפיות לפני המעשה סיכוי גדול שזה יתפוצץ בפרצופם של שני הצדדים בהמשך. מאד מבינה את הרצון שלך לחוות את הילד שלך מרגע היווצרו. עדיין לא מיצית את כל הדרכים שיכולים להביא אותך למבוקשך אז לכי עם הלב ושיהיה הרבה בהצלחה.

 

[KallaGLP]

עם תחושות אין מה להתווכח,

אך יש עניין אחד שחשוב להבהיר. אני אמא ל-3 ילדים ביולוגיים, ואם נדמה לך שאת יכולה לעצב אופי ואישיות של ילד ביולוגי כרצונך, לעניות דעתי את טועה. כל שלושת הילדים שלי כל כך שונים אחד מהשני באופיים והתנהגותם שלפעמים קשה להאמין שהם נולדו לאותם הורים וחונכו על פי אותם עקרונות (וקשה להאשים אותי בכך שאני אמא "זורמת" שמוותרת בקלות ושלא מנסה להשפיע באופן פעיל על התנהגות הילדים). כל אדם נולד עם אופי ואישיות משלו, שלא בהכרח דומים לאלה של מולידיו, ומושפע גם מסביבה שאינה ביתו (חברים) ועם כל הרצון הטוב שלנו לחנך ולהשפיע, לא על הכל יש לנו שליטה. לדעתי, אמנם לפעמים זה לרע, אך ברוב הדברים זה טוב כי בני אדם הם לא רובוטים וכל אדם הוא יישות ייחודית בפני עצמה. יש שונות גדולה בין אנשים אפילו בתוך אותה משפחה, ולדעתי בסך הכל טוב שכך.
והשרשור על המתבגרת בת ה-15 - יש גם ילדים ביולוגיים שנולדו במשפחות נורמטיביות לגמרי עם שלל בעיות וקשיים לא פחות חמורים, אני גם מכירה כמה כאלה אישית. לידת ילד ביולוגי אינה מבטיחה שיהיה בריא בגופו ובנפשו ושלא יהיו איתו בעיות קשות בשלב כלשהו בחיים.
רק להבהרה, אין זה בשום אופן ניסיון לשכנע אותך לאמץ, נהפוך הוא - לדעתי אסור לעשות זאת כל עוד את בעצמך אינך שלמה עם זה לחלוטין ואינך משוכנעת שתוכלי להתחבר לילד מאומץ כמו לילד ביולוגי ולהתמודד עם הקשיים הפוטנציאליים שעלולים לצוץ בדרך, אלא ניסיון להראות שאם הציפיות שלך מילד ביולוגי הן כפי שרשמת פה, לדעתי אלה ציפיות לא ריאליות.

 

[נוני 75]

הי

גם אני אהיה "לא פוליטקלי קורקט"
את לא רוצה לאמץ. את בת 43 ואת עושה את הכול (וזו זכותך ) כדי לא להגיע למצב הזה. את בעצמך כותבת הלוואי ולא אצטרך לאמץ.
אני מאחלת לך זאת.
א כי זה מה שאת רוצה
ב. כי אימוץ הוא לא ברירת מחדל שמגיעים אליו כי זה מה שנשאר. הצד השני -להלן הילד : כרגע לא מעניין אותך .הוא גם לא יעניין אם וכאשר זו תישאר האופציה האחרונה .שהיא מבחינתך קו אדום שאת ממש לא רוצה להגיע אליו.
ג. כשמאמצים ילד שכבר נטשו הוא צריך להרגיש רצוי ואהוב כאן ועכשיו .אין לך זמן לא לאהוב אותו. אפשר בהתחלה להרגיש חמלה, ברור שיש תסכולים וכו... אבל את מגיעה ממקום של אנטי. ואני בטוחה שגם עוד שנה את תרגישי כך. ועוד שנתיים
נכון לעכשיו המצב ברוסיה גם ככה קשה, אין אימוצים ליחידניות, וגם לזוגות נשואים עושים בעיות כך שיש לך זמן לחשוב.

וד"א אף אחד לא מאמץ ככדי לגאול נשמה אבודה ואת לא תקבלי פרס אמא אדמה אם תאמצי