אנשים אינם שלמים בהגדרה
לכן, בעיני, גם כאשר אני כותבת להגיע שלמים, או ניסוח זה או אחר שלו, הכוונה היא תמיד ל"שלמים ככל האפשר". הרעיון הוא גם להגיע לאותה שלמות יחסית בשלב ממנו אין דרך חזרה עוד, ולא בשלבים המוקדמים. כל עוד אפשר לסגת, אפשר להתקדם גם עם סייגים. הדרך עצמה ארוכה, ההבשלה עצמה אורכת זמן, ואם לא משלבים ביניהן, עלולים לא להגיע אל קו הסיום.
בגיל 27 לא נרשמתי לאימוץ בארץ מהרבה סיבות, למרות שפחד מאימוץ לא הייתה אחת מהן. בדיעבד, היינו יכולים להשלים תהליך אימוץ אז ועדין לצאת לחיים שתכננו. אך תמיד קיימת השאלה האם היינו בשלים להורות באמצע שנות השלושים (שלי)/סוף שנות השלושים (של אוריאל),
מן הצד השני, למרות שיכולנו לעשות זאת אז, לא באמת היינו בנויים להורות עם החיים שחיינו החל אמצע/סוף שנות השלושים לחיינו. עם זאת, היינו בשלים להורות, וחיינו התייצבו, הרבה לפני שהגענו לאימוץ בפועל, אך אז היו נסיבות חיצוניות לנו שלא איפשרו לנו לאמץ.
לא זה ולא זה הם בני חרטה. לא יכולנו לפעול לפני שהיתה סיבה טוב לחשוב שנהייה בשלים להיות הורים בקו הסיום, זה הוביל למצב בו לא יכולנו לפעול לפני שהתנאים החיצוניים הבשילו לכך. כאשר פעלנו לבסוף, עדין היו לנו ספקות, הפעם מהכיוון ההפוך. למרות זאת, כל עוד ההליך היה הפיך, המשכנו בו ללא עצירה, בתקווה שכאשר נגיע לקו ממנו אי אפשר לעצור ולסגת, נהיה שלמים עם ההחלטה להפוך להורים (עבורונו זה היה הפיקפוק העיקרי, לא האימוץ). אם נתעלם לרגע מהתקף הפאניקה שעברתי ברכבת לעבודה יום לאחרי קבלת שיחת הטלפון, הגענו שלמים ככל האפשר (והתקף הפאניקה הקצרצר יעיד על כך) לקו ממנו אין דרך חזרה.
