העלמה הקטנהה
New member
אני לא מאמינה בידידים!
אני רק אפתח ואגיד ששוטטתי קצת בפורום וחוץ מזה שיש כאן כמה טיפוסים מעניינים, יש המון הודעות של אנשים שנכנסו לפורום אנונימי, שפכו את ליבם בפני אנשים זרים ולא טרחו להציג את עצמם. אז לפני שאני אשפוך את ליבי, אני אספר שקוראים לי ניצן, בת 19 וחצי (תחשיבו לי את זה כ20+?), חיילת, גרה בשפלה...
ולעיניין:
פשוט נמאס לי.
הבחור הראשון שאי פעם אמר לי שהוא אוהב אותי היה החבר הכי טוב שלי בכיתה י'. באמת חיבבתי אותו אבל לא ככה ואחר כך הפכנו לזרים ואני הפכתי לדיי בודדה. אני אצא מתנשאת ואגיד שזה קרה עוד כמה פעמים מאז ופשוט נמאס לי.
כל פעם מחדש בסיטואציה כזאת עוברים לי בראש פלאשבקים מקומדיות רומנטיות שבהן הבחורה רודפת אחרי איזה בחור שלא שם עליה ולא שמה לב לידיד הטוב והאהוב אותו היא לוקחת כמובן מאליו. ותמיד אני מרגישה הביצ' הזאת ויש לי מלא רגשות אשמה.
אבל זה לא פייר, כי גם אני נפגעת בכל הסיפור הזה. וזה עוד יותר ביצ'י מצידי להגיד אבל זאת פשוט חוסר התחשבות! כשביום בהיר אחד ממשפט מפגר אני מאבדת מישהו שהיה מאוד חשוב לי.
ואני בנאדם נחמד, אני לא לוקחת את הידידים שלי כמובן מאליו ובאמת אכפת לי מהם. אבל אני חושבת שמההתחלה אני מפתחת יחסי ידידות עם בנים שאני לא נמשכת אליהם.
האם זאת רק אני? האם רק אני מסתבכת בקשרים בעייתיים? האם משהו אצלי לא בסדר? אני מתנהלת לא כמו שצריך? אני נותנת מסרים לא נכונים? אני צוחקת מהבדיחות ואני מתעניינת בחייהם. ובעיקר אני משתפת בצרות שלי ואולי אני באמת קצת נשענת יותר מידי על הידידים שלי. כשאני זקוקה למישהו לדבר איתו. אבל לא זאת מהות הידידות?
מצד שני אני לא אשקר ואגיד שאני לא נהנית מהיחס. מלקבל סמסים נחמדים ומחמאות. זה כיף. אבל מתישהו אני צריכה להפסיק את זה לפני שאני באמת אפגע בהם. ואיך אני עושה את זה? לוקחת צעד אחורה? מתנתקת? מה שמשאיר לי חלל ריק. יש לי חברות בנות, אני יכולה להסתדר בסדר גמור ללא ידידים בנים. אבל האם ככה זה צריך להיות? האם אין אפשרות אחרת?
אז זהו. הגעתי למסקנה שאי אפשר לקיים יחסים בין זכר לנקבה נטולי מתח מיני וכוונות ניסתרות (אלא אם כן אחד הצדדים שייך לקהילה הגאה). וזאת מחשבה עצובה. למה העולם שלנו בנוי ככה? למה הכל צריך להיות קשור לסקס?
אני רק אפתח ואגיד ששוטטתי קצת בפורום וחוץ מזה שיש כאן כמה טיפוסים מעניינים, יש המון הודעות של אנשים שנכנסו לפורום אנונימי, שפכו את ליבם בפני אנשים זרים ולא טרחו להציג את עצמם. אז לפני שאני אשפוך את ליבי, אני אספר שקוראים לי ניצן, בת 19 וחצי (תחשיבו לי את זה כ20+?), חיילת, גרה בשפלה...
ולעיניין:
פשוט נמאס לי.
הבחור הראשון שאי פעם אמר לי שהוא אוהב אותי היה החבר הכי טוב שלי בכיתה י'. באמת חיבבתי אותו אבל לא ככה ואחר כך הפכנו לזרים ואני הפכתי לדיי בודדה. אני אצא מתנשאת ואגיד שזה קרה עוד כמה פעמים מאז ופשוט נמאס לי.
כל פעם מחדש בסיטואציה כזאת עוברים לי בראש פלאשבקים מקומדיות רומנטיות שבהן הבחורה רודפת אחרי איזה בחור שלא שם עליה ולא שמה לב לידיד הטוב והאהוב אותו היא לוקחת כמובן מאליו. ותמיד אני מרגישה הביצ' הזאת ויש לי מלא רגשות אשמה.
אבל זה לא פייר, כי גם אני נפגעת בכל הסיפור הזה. וזה עוד יותר ביצ'י מצידי להגיד אבל זאת פשוט חוסר התחשבות! כשביום בהיר אחד ממשפט מפגר אני מאבדת מישהו שהיה מאוד חשוב לי.
ואני בנאדם נחמד, אני לא לוקחת את הידידים שלי כמובן מאליו ובאמת אכפת לי מהם. אבל אני חושבת שמההתחלה אני מפתחת יחסי ידידות עם בנים שאני לא נמשכת אליהם.
האם זאת רק אני? האם רק אני מסתבכת בקשרים בעייתיים? האם משהו אצלי לא בסדר? אני מתנהלת לא כמו שצריך? אני נותנת מסרים לא נכונים? אני צוחקת מהבדיחות ואני מתעניינת בחייהם. ובעיקר אני משתפת בצרות שלי ואולי אני באמת קצת נשענת יותר מידי על הידידים שלי. כשאני זקוקה למישהו לדבר איתו. אבל לא זאת מהות הידידות?
מצד שני אני לא אשקר ואגיד שאני לא נהנית מהיחס. מלקבל סמסים נחמדים ומחמאות. זה כיף. אבל מתישהו אני צריכה להפסיק את זה לפני שאני באמת אפגע בהם. ואיך אני עושה את זה? לוקחת צעד אחורה? מתנתקת? מה שמשאיר לי חלל ריק. יש לי חברות בנות, אני יכולה להסתדר בסדר גמור ללא ידידים בנים. אבל האם ככה זה צריך להיות? האם אין אפשרות אחרת?
אז זהו. הגעתי למסקנה שאי אפשר לקיים יחסים בין זכר לנקבה נטולי מתח מיני וכוונות ניסתרות (אלא אם כן אחד הצדדים שייך לקהילה הגאה). וזאת מחשבה עצובה. למה העולם שלנו בנוי ככה? למה הכל צריך להיות קשור לסקס?
