וד"א, לכל המגיבים עם התגובות הלא נגמרות......
והשיפוטיות\עוקצניות, אתם מרירים, וחושבים יותר מידיי. יותר מידיי. אני לא מוצאת שום דרך להאשים אותה.
היה לי ידיד, היה לי ממש כייף איתו. הוא לימד אותי הרבה, ואני אותו. היו לו כל מיניי בעיות, ותמיד רצתי לעזור לו איתן. כבת יחידה, באמת ובתמים חשבתי שמצאתי לי אח. ואפילו קראתי לו "אח שלי" לפעמים, והוא היה מודע לכך לגמריי. העברנו שנתיים וחצי ככה. ביום שהוא לקח אותי הצידה והתוודה, הוא אפילו התנצל, ואמר שזה לא היה ככה בהתחלה...קיבלתי את ההתוודות שלו ויצאתי איתו רק כדיי לא לאבד איתו. ואז הגיע ריב גדול, נפרדנו, וזה היה ברור לי...ביום שהוא התוודה זה היום שנשבר לי הלב, כי ידעתי שלמרות שאמרתי לעצמי אחרת, איבדתי אותו ברגע שהמילים נאמרו...
וזה רק אחד מאינסוף תרחישים שעשויים לקרות. אני ממש לא חושבת שאפשר להאשים את הצד שלי, אבל אולי תמצאו דרך..בכל מקרה, זה מה שזה. יחסים של ידידות זה לא יחסים זוגיים, כידידים היינו מושלמים, כיותר מזה לא שרדנו חודש...
