אני צריכה עזרה....דחוף!

[johngalt2]

אמממ...

לא כתבתי שמי שלא חושב על רפואה מגיל 4 לא מתאים, אלא להיפך. ובעניין המשל שלך - את צודקת. אבל אני לא אצטער על כך לרגע, אם בניתי את המגדל ועזבתי אותו כי הוא לא מה שרציתי. לעומת זאת, אם אני רק ארצה לבנות את המגדל (ואני מאוד רוצה לבנות אותו), אבל אוותר על כך רק משום שאני לא יכול להיות בטוח בתוצאה - אני אתחרט על כך לתמיד. לכן, התשובה היא כן. זה שווה את הזמן והמאמץ. אני מקווה שלא עולה מהדברים שלי שאני לא לגמרי סגור על זה שאני רוצה ללמוד רפואה, כי אני כן. מצד שני, אני גם לא מאמין בללכת ראש-בקיר ולהגיד שאני אהיה רופא גם אם בסופו של דבר אני מגלה שזה לא בשבילי.

 

[natalysh]

אתה באמת חושב שלא תהיה רופא

אחרי שהשקעת בלימודים למעלה 80000 ש"ח, קרעת את התחת במיטב ימיך, וכשתהיה בגיל שבו אתה כבר צריך לפרנס את עצמך?

 

[johngalt2]

חס וחלילה...

אני מדבר על לעזוב הרבה יותר מוקדם. טוב, אני די מתבעס כבר שפתחתי את הנושא של "מה אם אני לא אהיה רופא"... אני מרגיש כאילו אני בראיון עכשיו.

 

[nightriders]

מקרים כאלה לא נדירים בכלל

בעבר הסטטיסטיקות הראו ש 15% מאלה שסיימו לימודי רפואה והוסמכו אינם עוסקים במקצוע. היום הסטטיסטיקות מדברות על קרוב ל 30% !!!! ואת מספר האנשים שאני מכיר שהתחילו/עומדים להתחיל סטאז' ולא מעונינים להתמחות או לעבוד במקצוע אי אפשר לספור על יד אחת. אז נכון, זאת בעיה לעשות סוויץ' בגיל מבוגר במיוחד אם יש אחריות משפחתית. אבל עובדה שאנשים עושים את זה. ומספרם כלל אינו מבוטל

 

[johngalt2]

30%???

אתה רוצה לומר לי ששליש מהרופאים מוותרים על המקצוע?? זה נראה לי לא הגיוני.

 

[nightriders]

כשתהיה שם,זה יראה לך הגיוני ../images/Emo13.gif

 

[johngalt2]

אני דווקא מקווה שזה ימשיך להראות

לי לא הגיוני בערך עד הפנסיה.

 

[בומבית]

../images/Emo201.gif גם לי.......

 

[natalysh]

../images/Emo45.gif תראו,

לא הייתי לומדת רפואה אם לא הייתי רוצה את זה כל כך, אבל זה ממש ממש לא סוד, שהתנאים בארץ קטסטרופליים. ולא כולם מוכנים לקום ולעזוב לארה"ב או משהו, היכן שהתנאים טובים יותר. זה גם מה שגורם לרפואה בארץ להשאר קופאה במצב שהיא, שהוא לא מדהים (אני לא מדברת על המחקר). הרופאים הטובים ביותר עוזבים לארה"ב או פונים למחקר, וכך למעשה עוזבים את בתי החולים. רופאים אחרים בורחים לקליניקות פרטיות/מכונים/חברות ביו-טק וכו', ואופס, קיבלנו בבתי החולים לא מעט רופאים שמפחדים מדי להמשיך למסגרות אחרות, לעשות שינוי משמעותי. ויש את המרוצים. אבל הכמות היחס בין שתי הקבוצות הוא בערך 50:50...

 

[johngalt2]

אני יודע...

יש לי חבר מתמחה בהרדמה, והלכתי אליו לרמב"ם כמה פעמים לראות ניתוחים (היה מדהים, דרך אגב). וכל רופא/אח/טכנאי/עוזר/עובד נקיון/פקידת קבלה/חולה/מוכר בקפיטריה וכו' ששמע שאני רוצה ללמוד רופאה אמר: "אל תלך לזה... למה לך?? התנאים קטסטרופליים... לך להיי-טק, תרוויח 20,000 ש"ח בחודש ישר אחרי הלימודים, בלה בלה בלה..." ואני אומר - לא. סורי, אבל אני לא רואה את אצמי עושה שום דבר חוץ מרפואה.

 

[לטינית בנשמה]

כל כך מבינה אותך...

אני מרגישה בדיוק אותו דבר. זה נכנס לראש ולא יוצא, אין מה לעשות.

 

[בומבית]

אני לא מבינה למה הכל חייב להיות

שחור או לבן, מתאים או לא מתאים. אם יש שאיפה מוגדרת מגיל מאוד צעיר, ברור שאין זה בהכרח נכון שהמקצוע עצמו מתאים. אך אהבה לרפואה לא נובעת מהמעמד הקוסם, אלא מאהבה למקצוע עצמו, לאינטרקציה האנושית ולתחושה האלוהית בעזרה אמיתית לחולה. אני ממש לא בטוחה ש"אוהב" את הלימודים, אבל אני בהחלט מוכנה להשקיע בכך, כדי לדעת זאת. אין סיכוי שאוותר על החלום הזה, כי אני יודעת שבעומק לבי, זהו החלום האמיתי, ולא רק כי שמו הוא: "חלום". אם אכן יתברר כי אין אני אוהבת את הלימודים עצמם, לבטח אפרוש, אך עד אז, בהצלחה לכולנו-גם לאלו שזהו חלומם האמיתי, וגם שלא-לכל אחד סיכוי אמיתי להתאהב.

 

[johngalt2]

אני חושב שדווקא במקרה הזה

זה די שחור או לבן - יש אנשים שמתאימים לרפואה, ויש כאלו שלא. לא בגלל שיש רק שני סוגים של אנשים בעולם, אלא בגלל שאי אפשר לקחת את הצ'אנס ולתת לאנשים שמתאימים ככה-ככה לעסוק במקצוע בו תכונות בלתי-מתאימות יכולות להיות הרות אסון. ואל תביני אותי לא נכון, מה שאני אומר כלל וכלל לא בא לגרוע ממה שאת חושבת. וד"א, יש לך סגנון כתיבה מאוד נחמד...

 

[בומבית]

מסכימה ולא מסכימה-

ברור שיש אנשים שמתאים להם המקצוע, ויש כאלו שלא, אבל ההחלטה ללמוד רפואה אינה יכולה אף פעם להיות שלמה לחלוטין-כל מי שנכנס למקצוע הזה אינו בטוח באמת האם הוא יוכל להתמיד, או האם זהו המקצוע שלו, עם כל הרצון הטוב והשאיפה התמידית. לכן, דווקא במקרה זה, לא רק שהכל לא שחור או לבן, אין לכך שום קשר אפילו לאפור שבינהם, זה דבר אינדיווידואלי ואישי מאוד, גם אם לוקחים בחשבון את "סוגי" האנשים שנכנסים למקצוע הרפואה מלכתחילה. נ.ב-תודה על המחמאה....

 

[johngalt2]

זה ממש מצחיק...

שוב שנינו בעצם אומרים את אותו הדבר, אם את חושבת על זה... תקראי את התגובות האחרות ותראי שזה בעצם מה שאמרתי גם אני. נ.ב - יש לך מין שפה שירית כזאת, אבל טבעית, בלי להגרר למליצות או מניירות... אני מאוד אוהב דברים כאלו (תסלחי לי בבקשה על ההשתפכות הלא קשורה הזאת).

 

[בומבית]

כן, רק לאחר שסיימתי לשלוח

את כל אחת מהתגובות שלי הבחנתי בעובדה שאנחנו בעצם תמימי דעים. הסיבה שלא ציינתי זאת נובעת מכך שאתמול נימת התגובות הייתה תוקפנית, או הגנתית (תוקפנית לזר שמעז ללמוד רפואה רק בגלל ציוניו כאשר חשבו שאני כזאת, והגנתית קנאית לקבוצה האחרת..) שוב תודה רבה!!! אני מוחמאית........סגנון הכתיבה שלי דווקא די מזכיר את שלך!

 

[לטינית בנשמה]

תראה

נכון שאי אפשר לדעת באמת אם העיסוק ברפואה מתאים לך עד שאתה מגיע לשם, אבל עדיין, כדי לשרוד במקצוע הזה, צריך משהו די חזק שמושך אותך לשם. נכון, ממש לא חייבים לרצות את המקצוע הזה מגיל 4, וגם לא מגיל 5. מה שכן צריך, זה שיהיה לך איזשהו מושג לאן אתה נכנס, ורצון מאוד חזק להיכנס לשם. כי כמו שנטי אמרה, ברגעים קשים העובדה שהיו לך את הציונים להתקבל לא ממש תעזור לך. אני חושבת שזה מצוין שאתה מתכוון להתנדב בבית חולים. זה בדיוק מה שאני אומרת כאן, שצריך להכיר כמה שיותר את המקצוע שאליו אתה עומד להיכנס. אתה צודק שלפעמים הדבר החכם לעשות הוא לעזוב מקום שהבנת שלא מתאים לך, אבל לפעמים אתה מגיע למצבים שבהם אין לך ברירה אלא להישאר, לפחות עד שתצליח למצוא משהו אחר שבו תוכל לעסוק. כבר יצא לי לשמוע על מישהו שסיים התמחות בפסיכיאטריה ועכשיו לומד מנהל עסקים כי הוא הבין שהוא לא נהנה מהעיסוק במקצוע. מה שלא בסדר לדעתי, זו קלות הראש שבה אנשים מחליטים ללמוד רפואה רק כי יש להם את הציונים המתאימים. אני אישית שמעתי כבר על כמה אנשים כאלה, שאין להם חצי מושג לא על הלימודים ולא על העיסוק במקצוע, ונרשמו ללימודים רק כי הם הפציצו בפסיכומטרי ו/או יש להם ממוצע בגרות מרקיע שחקים.

 

[johngalt2]

אני מתכוון ללכת ללמוד רפואה

עם המושג הכי טוב שאני יכול לרכוש לגבי המקצוע. ואני גם מתכוון לנסות לעסוק כמה שיותר בעבודה ת'כלס, גם במהלך הלימודים, כי אני חושב שמה שמפריד בין רופא בסדר לבין רופא מצויין זה הנסיון המעשי בעבודה ועם חולים, ולא הציונים. אבל - ויש פה אבל - אני עדיין לא חושב שזה ישפיע כהוא זה על ההתאמה הטבעית שלי למקצוע. אפשר להשוות את זה למוזיקאי או ספורטאי - יש כאלו שייעשו המון עבודה שחורה וקשה ובסוף יהיו רק בינוניים פלוס, ויש כאלו שבלי יותר מדי מאמץ יהיו מצויינים (זה נורא מתסכל, אבל נכון).

 

[לטינית בנשמה]

ברור שזה לא ישפיע על ההתאמה

הטבעית שלך למקצוע, אבל אולי זה כן ייתן לך מושג לקראת מה אתה הולך, ויכול להיות שתגלה שזה לא מתאים לך עוד לפני שתתחיל ללמוד. זה כל מה שאני אומרת, שאסור להיכנס לזה בעיניים עצומות, בלי לחשוב אפילו קצת לאן באמת נכנסים.

 

[lernery]

כשמדברים על כל האנשים האלה

בעצם שלושת רבעי מיושבי הפורום כאן מתכוונים אליי (הסברתי בעבר למה זה לא נכון). מה שכן, בין השאר, אחד התחביבים הכי גדולים שלי מילדות היה תיקון של מחשבים. איך זה בדיוק קשור? הגעתי למסקנה שמה שאני הכי אוהב בחיים זה לאבחן ולתת טיפול - בין אם זה מחשב מקולקל או בן אדם - ולאו דווקא לחקור או ליצור דברים חדשים (הנדסה). ולכן יש כאן עוד נקודה של חיבור ביני לבין רפואה שבגללה שיניתי כיוון. דרך אגב לגבי אחוז האנשים שלא ממשיכים ברפואה - ישבתי עם אחד שסבא שלו היה דיקן הפקולטה אצלנו בעברית, והוא טען שבערך 50 אחוז הולכים למחקר או לפוסט-דוקטורט ואולי אחריו פרקטיקה. אחוזים מטורפים ממש. זה גם לא כל כך כמו שמציגים את זה כאן, תחומי המחקר\הנדסה שבהם יש ביקוש דווקא לאנשים שלמדו רפואה רק הולכים וגדלים. כל האנשים שדיברתי איתם ביום הפתוח אז של הטכניון אמרו לי שהם עובדים בצוות עם רופא. כיום האפשרות לעסוק ברפואה פרקטית נראית לי סבירה בערך ב-90 אחוז מבחינת הסיכויים שלשם אני אלך, אבל דווקא העובדה שאפשר תמיד לעבוד במחקר או פיתוח נותנת ראש שקט מאוד למקרה שתחליט שזה לא מתאים לך. דרך אגב, אני גם לא חושב שמי שעובד במחקר בהכרח תורם פחות או מנצל פחות את הכישורים שהוא רכש בלימודים.