מטפל אמור לחבק רק כשהוא מרגיש
שה'מצב' מצריך חיבוק, והוא הולם (אחלה ציטוט, אגב). רק מטפל לא מיומן, לדעתי, לא יפרש נכון את האנרגיות שבאות מהאדם השני ויחבק כשאין מקום לחיבוק, או כשהחיבוק יפורש לא נכון. תחשבו על הסיטואציה. נניח מצב שבו המטופל שלושת רבעי מפורק, והמטפל מרגיש שהחיבוק יתן לו כוח להתמודד עם משהו מאד קשה, האם זה מצב שאפשר לפרש זאת אחרת? רק אם מהמטפל או מהמטופל עוברות גם תחושות אחרות, ואז, פשוט, לא נכנסים למגע בכלל... כאמור, אני לא מחבקת כל שני וחמישי, אבל בהחלט יצא לי ולא פעם, ומעולם לא פורשתי לא נכון, זה היה תמיד כשהצד השני הראה צורך חזק בחיבוק של חום, של קשר, של תמיכה. אין מקום לטעות פה מצד שני, אני יכולה להבין מטפלים שאומרים שאין לזה מקום לדעתם. צריך לכבד כל אחד וגבולותיו, והבנה של לאן הוא יכול לקחת את הגבולות שלו. יש מטפלים שמרגישים שזה מאיים עליהם, כי הגבול מתערער (ומטפלים מאד שומרים על הגבולות שלהם, ולא כל כך לטובתם, לפעמים, כי זה תגובת פחד במקום גבול מבוסס והגיוני) והרבה פעמים הם נתלים בתיאוריה כהסבר. יש גם כאלה שבאמת חושבים שאין מקום לחיבוק בטיפול ועם אלה אין לי ויכוח או ביקורת. יש לי דעה שונה, זה הכל. אבל כל מטפל צריך לבדוק, כל הזמן, מאיפה הוא מביא את התגובה הנוכחית, כולל הרתיעה/רצון לחבק. חובה לבדוק כל הזמן, את עצמנו והאם אנחנו באמת פועלים לטובת המטופל או לטובתנו אנו. זו משנתי. סליחה על האורך