זואילי כל כך מסכימה אתך.
אצלינו כמעט כל התכנונים שלי פרחו באוויר, כי המציאות כתיבה... כי זה היה הצורך של הבנות או/ו שלי. תיכננתי ונערכתי לתקופת סגר ולחופשה של שלושה חודשים בהן תהיינה אתי. אז תכננתי. עוד באותו יום שקיבלתי אותן הקטנה לא הפסיקה לשלשל. למחרת כבר החלה להיות אפטית. אז הזעקתי את אבא שלי שלקח אותנו ישר לבית חולים ואת גדולה שהיתה אז בת פחות משלוש לבית אמי. היה זה יום ששי אחר הצהריים, יום בו כל המשפחה מתכנסת לארוחת ערב משפחתית אצל אמי. הגדולה הגיעה לבית לא מוכר בו לא הכירה איש. ובכל זאת כנראה שילדים הם הרבה יותר סתגלניים. סיפרו לי שהיא נכנסה, עברה מאחד לאחד, חיבקה,ואמרה את שמה ובמשך כל הסופ"ש לא שאלה אפילו פעם אחת על אחותה. כן שאלה עלי למרות שעד אז נפגשנו רק מספר שבועות מדי יום כדי שתכרנה אותי. היא היתה רגועה והשתלבה עם האחיינים כאילו גדלה אתם מיום היוולדה.
ולגבי הגן .תיכננתי להכניסן בהדרגה לקראת חזרתי לעבודה לאחר כחודשיים וחצי שתהיינה אתי. במציאות כל בוקר כשקמו הגדולה התחננה ללכת לגן כי זה היה הדבר הטוב היחיד שהכירה מעברה והקטנה שאחותה הגדולה היתה הדבר היחיד היציב והבטוח בחייה חיקתה אותה והחרתה אחריה. כשיצאנו מהבית ליד כל גן ילדים שעברנו הגדולה היתה נצמדת לשער ופורצת בצרחות היסטריות שרוצה לגן. אחרי שבועיים וקצת נשברתי והכנסתי אותן לגן. סיכמתי עם הגננת על הכנסה הדרגתית. ביום הראשון הן היו כשעה וחצי אתי. ביום השני היו אמורות להיות שעתיים בבוקר ואז שאבוא לקחתן. כשבאתי הגדולה הגיבה בהיסטריה שרוצה להישאר בגן. הגננת אמרה שמשתלבות נפלא ושאשאיר אותן עד ארוחת צהריים. אבל כשבאתי לקחתן הגדולה נשכבה על אחד המזרון שפרשו לילדים לשנת צהריים וצעקה: My bed, my bed והסוף היה שהן נשארו ליום מלא כבר מהיום שלישי.
כנ"ל היה לגבי החזרת מוצץ ובקבוק. הן הגיעו בלי ואמרו לי לא להחזיר. הקטנה שהיתה בת פחות משנתיים חטפה לילדים שראתה ברחוב ובמגרש המשחקים את המוצץ ומצצה בשקיקה. הבנתי שכפו עליה גמילה כשלא היתה בשלה וקניתי לה מוצצים ואז הגדולה החלה לחטוף לה את המוצץ והחזרתי גם לה מוצץ. הקטנה סירבה לשתות ימים שלמים בעוד שלאכול אכלה בבולמוס. עד ששאלתי אותה אם היא רוצה שנקנה לה בקבוק והיא תשתה. היא ענת שכן, הלכנו לסופר-פארם, היא בחרה בקבוק ובא לציון הגואל.
בקיצור באימוץ כמו בכל דבר בחיים יש אולי רצוי בכללי ויש את הילד/אדם ספציפי עם הצרכים שלו. צריך להיות קשובים להם ולהתגמש במידת האפשר כלפיהם ואז זה ייטיב לכולם.
אצלינו כמעט כל התכנונים שלי פרחו באוויר, כי המציאות כתיבה... כי זה היה הצורך של הבנות או/ו שלי. תיכננתי ונערכתי לתקופת סגר ולחופשה של שלושה חודשים בהן תהיינה אתי. אז תכננתי. עוד באותו יום שקיבלתי אותן הקטנה לא הפסיקה לשלשל. למחרת כבר החלה להיות אפטית. אז הזעקתי את אבא שלי שלקח אותנו ישר לבית חולים ואת גדולה שהיתה אז בת פחות משלוש לבית אמי. היה זה יום ששי אחר הצהריים, יום בו כל המשפחה מתכנסת לארוחת ערב משפחתית אצל אמי. הגדולה הגיעה לבית לא מוכר בו לא הכירה איש. ובכל זאת כנראה שילדים הם הרבה יותר סתגלניים. סיפרו לי שהיא נכנסה, עברה מאחד לאחד, חיבקה,ואמרה את שמה ובמשך כל הסופ"ש לא שאלה אפילו פעם אחת על אחותה. כן שאלה עלי למרות שעד אז נפגשנו רק מספר שבועות מדי יום כדי שתכרנה אותי. היא היתה רגועה והשתלבה עם האחיינים כאילו גדלה אתם מיום היוולדה.
ולגבי הגן .תיכננתי להכניסן בהדרגה לקראת חזרתי לעבודה לאחר כחודשיים וחצי שתהיינה אתי. במציאות כל בוקר כשקמו הגדולה התחננה ללכת לגן כי זה היה הדבר הטוב היחיד שהכירה מעברה והקטנה שאחותה הגדולה היתה הדבר היחיד היציב והבטוח בחייה חיקתה אותה והחרתה אחריה. כשיצאנו מהבית ליד כל גן ילדים שעברנו הגדולה היתה נצמדת לשער ופורצת בצרחות היסטריות שרוצה לגן. אחרי שבועיים וקצת נשברתי והכנסתי אותן לגן. סיכמתי עם הגננת על הכנסה הדרגתית. ביום הראשון הן היו כשעה וחצי אתי. ביום השני היו אמורות להיות שעתיים בבוקר ואז שאבוא לקחתן. כשבאתי הגדולה הגיבה בהיסטריה שרוצה להישאר בגן. הגננת אמרה שמשתלבות נפלא ושאשאיר אותן עד ארוחת צהריים. אבל כשבאתי לקחתן הגדולה נשכבה על אחד המזרון שפרשו לילדים לשנת צהריים וצעקה: My bed, my bed והסוף היה שהן נשארו ליום מלא כבר מהיום שלישי.
כנ"ל היה לגבי החזרת מוצץ ובקבוק. הן הגיעו בלי ואמרו לי לא להחזיר. הקטנה שהיתה בת פחות משנתיים חטפה לילדים שראתה ברחוב ובמגרש המשחקים את המוצץ ומצצה בשקיקה. הבנתי שכפו עליה גמילה כשלא היתה בשלה וקניתי לה מוצצים ואז הגדולה החלה לחטוף לה את המוצץ והחזרתי גם לה מוצץ. הקטנה סירבה לשתות ימים שלמים בעוד שלאכול אכלה בבולמוס. עד ששאלתי אותה אם היא רוצה שנקנה לה בקבוק והיא תשתה. היא ענת שכן, הלכנו לסופר-פארם, היא בחרה בקבוק ובא לציון הגואל.
בקיצור באימוץ כמו בכל דבר בחיים יש אולי רצוי בכללי ויש את הילד/אדם ספציפי עם הצרכים שלו. צריך להיות קשובים להם ולהתגמש במידת האפשר כלפיהם ואז זה ייטיב לכולם.
