בגלל ששרשור הפיקים נעלם לו איי שם

[Horse Wishper]

נייס../images/Emo99.gif

 

[מלפפון ים 1]

מאגניף

*מקפצצת לי לקרוא* (נסיון הקפצה חוזר

)

 

[PakoLina]

אוקי, הפיק שלי, פרק 3../images/Emo187.gif

ותגיבו גם בבלגו בבקשה!! יצא קצת קצר.. קגומה וקאנאיו התלבשו, אכלו ארוחת בוקר, צחצחו שניים ויצאו החוצה. המקדש שלידו גרה קגומה היה גדול ומוזר בעיניי קאנאיו. קגומה הובילה אותה למרתף שהיה מלא אבק ולכלוך, וירדה איתה במדרגות הרעועות. "את רואה את הבאר הזאת?" שאלה קגומה והצביעה אל הבאר המרובעת שניצבה מאחוריה. "כן," אמרה קאנאיו, "מה איתה?" "אולי זה ישמע לך קצת מוזר, אבל.." קגומה היססה בדבריה, אך היא השתדלה להיות החלטית. היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה: "כשאני נכנסת לבאר הזאת, היא מחזירה אותי לעבר, ליפן בימי הביניים." "כן, בטח.." אמרה קאנאיו בספק וגלגלה את עינייה. "בשיא הרצינות, אני נשבעת לך, אני לא מנסה לעבוד עלייך. כשאני קופצת פנימה היא מעבירה אותי ליפן של ימי הביניים, שם יש לי חברים: אינויאשה, שהוא חצי שד, והוא אנוכי וחסר סבלנות, אבל כשמתקרבים אליו ולומדים להכיר אותו.. הוי.." קגומה נראתה לרגע כאילו היא מרחפת בעננים, חולמת עליה ועל אינויאשה שלה. לאחר שהיא שמה לב לקאנאיו שחיכתה להמשך דבריה, היא התנערה ממחשבות עליה ועל אינויאשה והמשיכה לדבר: "יש גם את מירוקו, שיש לו ציקלון ביד, הוא נזיר, אבל הוא לא מתנהג כצפוי מאחד כזה, את תביני אותי כשתפגשי אותו, ויש גם את – " "די, די!" קאנאיו הפסיקה אותה, "אני לא מאמינה לך!" קגומה נראתה עצובה, ותלתה בקאנאיו מבט מאוכזב. "אני רצינית. את רוצה להיכנס ולבדוק?" קאנאיו שתקה. פרצופה הביע בלבול רב ואי אמון בקגומה. "נו, מה יש לך להפסיד? במקרה הכי גרוע נקפוץ, לא יקרה כלום ונטפס בחזרה." אמרה קגומה בחיוך, והסתכלה הישר לתוך עיניה של קאנאיו. "טוב... נו.. בסדר. אני בוטחת בך." חייכה קאנאיו בהסכמה. קגומה נראתה מאושרת. "בסדר. אז בשלוש קופצים פנימה, ברור?" "כן המפקדת!" הצדיעה קאנאיו בצחוק. "אחת – שתיים – שלוש!" שתיהן קפצו לבאר, ובמקום להרגיש קרקע מוצקה מתחת לרגליהן הן הרגישו כאילו הן עפות באוויר, אך החלל שמסביבן היה חשוך חוץ מכמה נקודות אור יפהפיות. לאחר כחמש עשרה שניות של שהייה בחלל המוזר קגומה וקאנאיו נחתו על קרקע מוצקה. "אוקיי. זה היה מוזר!" הכריזה קאנאיו, והסתכלה אל קגומה במבט מבולבל. קגומה נראתה מאושרת עד הגג. "אני לא מאמינה! הצלחת לעבור בבאר! זה בדרך כלל משהו שרק אני ואינויאשה יכולים לעשות!" היא התחילה לרקוד ריקוד מוזר – העבירה משקל מרגל לרגל שלוש פעמים, מחיאת כף פעמיים, סיבוב לימין, סיבוב לשמאל – וחוזר חלילה. קאנאיו ניסתה לשים את ידה על מצחה של קגומה, אך לא היה נראה לה שיש לה חום. קגומה קלטה את הרמז, וחזרה לעשתונותיה. "זה באמת מוזר, אבל מתרגלים..." אמרה קגומה, שעוד התנשפה עמוקות מריקודה המוזר, "בואי נעלה, אני רוצה להכיר לך כמה אנשים." קאנאיו לא עשתה דבר מלבד להסתכל לפרצופה של קגומה במבט שדורש הסבר. "אנחנו עכשיו בימי הביניים. חכי, את תראי כשנעלה למעלה." במאמצים משותפים הצליחו קגומה וקאנאיו לעלות למעלה. כשהגיעו קאנאיו הסתכלה סביבה, ובמקום לראות את הנוף של המרתף המאובק והמלוכלך, היא ראתה יער ירוק שצמח סביבה. "תגידי שלום ליפן של ימי הביניים." אמרה קגומה בדרמטיות מוגזמת. "את – את רצינית?!" שאלה קאנאיו בתימהון, אך את תשובתה של קגומה לא זכתה לשמוע מעולם, בגלל דמות מסתורית שהופיעה וקטעה את השיחה. "שלום קגומה! אני רואה שחזרת סוף סוף." אמרה דמות המוזרה. קאנאיו הביטה בדמות בתימהון. הוא היה דמוי אדם, אך שיערו הארוך היה לבן ואוזני כלב בצבצו מאחורי הפוני שלו. "שלום, אינויאשה!" קראה קגומה בשמחה, ונופפה בידה. קאנאיו הביטה באדם המוזר בבלבול רב, וחיכתה להסבר מצד קגומה.

 

[PakoLina]

אה, ותודה ל..../images/Emo187.gif

לאינויאשה הכי שווה 1 הבטאית שלי!!! אריגטו^^

 

[keshush]

זה מדהים!!!!!!!!!!!!!!!!

זה ממש יפה ידעתי שהיא תכיר לה את כל החבר'ה זה היה מתבקש... המשך ומהר אני לא עומדת בלחץ... זה שהרג את המשפחה שלה היה סאשו נכון???? אני לא אקבל לא כתשובה... (אבל גם אם זה יהיה מישהו אחר זה יהיה טוב) "אני הולך עם פיצול אישיות (גם אני, גם אני) אני הולך עם פיצול אישיות (גם אני, גם אני)"

 

[RaVeN IYI]

חחחחחח ../images/Emo23.gifאינויאשה../images/Emo23.gif

אני מתאהבת בו מחדש רק מלקרוא ת'פיק^_^ המשך!

 

[עוריט]

איזה פיקים יפים../images/Emo99.gifתמשיכו כך!

 

[ZuzuGirl]

הקפצה!

אל תתנו לשרשור הזה לרדת לעמוד השני! ודרך אגב- ההמשך ממש יפה אבל קצר... מצפה להמשך!

 

[keshush]

להמ השירשור לא קופץ????

קפוץ!!!!!!!!! קפיץ קפוץ שירשור נחמד שלא תיעלם בעמוד הבא!!!!!!!!!! (אם הוא לא קופץ אני הורגת אותו)

 

[J e i n]

פרק 7 בפיק שלי!

למרות שאתם בכלל לא מגיבים לי עליו... במסמכים, ד"א, מצורף שאר הפיק, למי שלא קרא אותו, ומתעצל להסתכל למעלה, שם יש גם יש את שאר הפיק. פרק 7: סאנגו הפנתה את מבטה מהמחזה המזעזע, ומבלי לחשוב או לשים לב יותר מידי אל מה שהיא עושה, היא קברה את פניה בחזהו של מירוקו, אשר היה הבן אדם שעמד הכי קרוב אליה באותו הרגע. הוא הופתע מעט, אך לאחר שנייה שם את ידיו מסביב לראשה וחיבק אותה. למרבה המוזרות, הוא לא ניצל את המצב על מנת לגעת באיבר מסוים של סאנגו, כפי שהיה עושה בד"כ. שיפו, לעומת סאנגו, לא טרח להחביא את פרץ היבבות מעוררות הרחמים אשר ברח מפיו, מלווה בזרם בלתי פוסק של דמעות. אינויאשה חש שאינו יכול לנשום. הוא נחת על ברכיו ושם במהירות את ראשו על חזַה של קאגומה. נשמעו דפיקות- היא הייתה בחיים! ריאותיו של אינויאשה חזרו לעבוד. "היא חיה", הוא אמר, הקלתו גדולה לאין שיעור. בשל יללותיו ובכיו הרועמים של שיפו, אף אחד לא שמע אותו. "שיפו", הוא צעק, מוציא את עצביו והמתח ששררו בו על שיפו, "אם תמשיך לבכות ככה, קאגומה תטבע בנהר שאתה יוצר פה, ואז היא באמת תהיה מתה!". עיניו של שיפו התרחבו בהלם והוא דמם במהירות. סאנגו הרימה את ראשה, המומה. כששמה לב לכך שנמצאה בזרועותיו של מירוקו, היא הסמיקה והתרחקה ממנו מיד. "מה אמרת, אינויאשה?", מירוקו שאל. "היא בחיים, הלב שלה דופק בקצב סדיר!" אינויאשה אמר. "קאגומה!", זעקה סאנגו. היא התיישבה ליד קאגומה ואחזה בצער בידיה. קאגומה נשארה כשהייתה, דוממת. פניה היו שלוות. "מה נעשה?", שאל שיפו, מפוחד. "בואו נלך אל קאדה, יכול היות שהיא תדע מה לעשות", הציע מירוקו. הם הלכו במהירות לעבר הכפר של קאדה, לא מחליפים מילה ביניהם בדרך. קאגומה נישאה על גבו של אינויאשה. כאשר הגיעו, קאדה הודאגה למראה קאגומה. היא השכיבה אותה במיטה אשר עמדה בקצה החדר והתיישבה לידה. קאדה ניסתה לתת לקאגומה חומרים בעלי ריח חזק, אשר בד"כ העירו אנשים מעולפים, אך לשווא, קאגומה לא זעה. "אני לא יודעת מה עוד אפשר לעשות", אמרה לאינויאשה ולחבריו, אשר עיניהם היו אדומות ונפוחות מלילה חסר שינה שבילו בהמתנה חרדה לתוצאות ניסיונותיה של קאדה להעיר את קאגומה. דברי קאדה שברו את פיסת הנחישות האחרונה שעוד נותרה בהם, והם התיישבו על האדמה הקרה, מדוכדכים. קאדה המשיכה לדבר בארשת פנים רצינית ודאוגה: "אני לא בטוחה בכלל שהעילפון הזה טבעי. נתתי לה את החומרים והרקיחות החזקים ביותר אשר היו ברשותי, אך זה לא השפיע עליה כלל. יכול להיות שמעורב בכך בדרך כלשהי כישוף...". אינויאשה, מירוקו, שיפו וסאנגו הופתעו. כישוף? מי יכל להטיל עליה כישוף?...... "זה בוודאי השד המנוול שחטף אותה!", קם אינויאשה וצעק, מלא בזעם, "אני אהרוג אותו!". "תירגע קצת, אינויאשה...", אמר מירוקו בשלווה, רגיל כבר להתפרצויותיו של אינויאשה. "שד?", שאלה קאדה, "היא נחטפה?". מירוקו השיב לה בחיוב. "מי השד?", היא שאלה, מצחה מקומט. "איננו יודעים", ענה לה מירוקו. "כל זה מוזר מאוד", קאדה הביעה את דעתה, וללא חילופי דברים נוספים, נכנסה אל תוך ביתה. למחרת המצב לא השתנה כלל. כולם היו מתוחים ודאוגים מאוד, בנוסף הם פחדו שנאראקו יחליט בדיוק עכשיו לקפוץ לבקר. בינתיים הוא עוד לא עשה זאת, זה היה נס. קאדה הציעה שלא לעשות דבר בנוגע לקאגומה. לא היה לה חום, והיא הייתה בריאה לחלוטין. מלבד, כמובן, העובדה שלא התעוררה. באינויאשה בער זעם נוראי, הוא רצה לחסל את השד שעשה זאת לקאגומה! אך לא היה באפשרותו לקיים זאת עד שתעורר. בינתיים, הדבר היחיד שעשה זה להלך בעצבנות מסביב לבקתתה של קאדה. לפחות הוא עימל את רגליו בדרך זו, כך שתועלת כלשהי יצאה מכך. לבסוף הוא לא הצליח להתאפק, וכשחשב שאיש אינו רואה אותו, חמק בשקט לחדר החשוך. שם, בקצהו, שכבה קאגומה, דוממת. ליבו של אינויאשה דאב למָראַה. היא, שבד"כ היתה עליזה וחרוצה, לא נעה כעת. הוא כל כך רצה לראותה מחייכת... הכאב שחש היה כמעט פיזי. עיניו החלו לצרוב מעט. היא תמיד עזרה לו, לא משנה מה. היא היתה שם בשבילו בכל רגע, ואפילו אם ענה לה בקרירות, היא המשיכה להתייחס אליו בחום. וכעת, כשהיא זאת שהיתה זקוקה לעזרה, הוא לא ידע מה לעשות. הוא חש כה חסר אונים... הוא מעולם לא חשב שעליצותה הקבועה, והתנהגותה העדינה, יחסרו לו כל כך... הוא כל כך רצה שתאמר משהו, כל דבר, אפילו שתצעק עליו. כאילו שמעה את דבריו, קאגומה זעה מעט. היא הסתובבה במיטה הצרה, ומלמלה דבר מה. אינויאשה נחת במהירות לידה, הוא תפס את ידה ואמר בשקט "מה?". אך קאגומה לא שבה להראות סימני חיים נוספים. העדות היחידה לכך שלא היתה גופה חסרת רוח חיים, היתה חזַה, אשר עלה וירד כשנשמה. אינויאשה נאנח. הוא יכל לשבת כך לנצח, אוחז בידי קאגומה, אילולא שמע צעדים לא רחוק משם. מישהו התקרב, ואסור שהם ימצאו אותו, רוכן כך מעליה. הוא ברח משם בשקט. חבל שהוא לא ידע שכל מאמציו להסתיר את ביקורו היו לשווא, משום שהם ראו אותו. היה זה מחזה עצוב. "אינויאשה בוודאי סובל מאוד", מירוקו אמר בקול מהורהר. סאנגו ושיפו הסכימו עימו. ******************************************************************** הדבר האחרון שקאגומה זכרה היה פניה של קיקיו, ומגע של יד קרה על מצחה. לאחר מכן הכל השחיר. כעת היא נמצאה בשדה רחב, ורוח חמימה דגדגה את עורפה. אך היא הרגישה מוזר. משום מה היא החלה לנוע. היא לא התכוונה לנוע! קאגומה ניסתה לעצור. אפס, לא היתה לכך כל השפעה על גופה. משום מה היא חשה משונה, בעודה הולכת. כמעט כאילו... היא היתה נמוכה יותר! פתאום היא שמה לב לבגדיה. אלו לא היו מדי בית הספר הרגילים אשר לבשה. הבגדים נראו כמו מדי הכוהנות אשר קיקיו וקאדה לבשו! מה קורה פה? רגליה עצרו. מכיוון אחר באה אישה. האישה נעצרה ופנתה אליה. "שלום קיקיו", היא אמרה, "ברוכה הבאה לשיעור הראשון שלך".

 

[J e i n]

מקפיצה!

תקפיצו גם אתם!!!

 

[Sweet L o l i p o p]

מנסה לעזור להקפיץ!

12345678910 |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה||מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה| |מקפיצה|

 

[קוהרה]

פיק שילי.שמתי אותו פה שלא יעלם

פיקצר שילי. בבקשה תגיבו מאת: קוהרהו 09/05/05 | 21:01 קיקיו מתהלכת לה בשדות מוריקים, עיניה הגדולות נוצצות באדישות. היא מחזירה חיוך יבש לאיכרים, עובדי האדמה, שמתרוממים להביט באותה האישה אשר בוערת מעליה הילה, אבל היא לא אמיתית. היא רק אשליה. פעם, היא זכרה זאת היטב, פעם הייתה אוהבת לטייל כך, לגמרי לבד, להשקיף על נופי הכפרים והיערות. היא הייתה סורקת את האזור בחיפוש אחרי ציפורים ועוד מיני חיות, מאכילה רעבים ומטפלת בפצועים. הילדות הקטנות שבכפר היו רודפות אחריה בצחוק עליז, סחבותיהן מעליהן. "ספרי לנו סיפור!" היו מבקשות בקול מתחנן ועיניים בוהקות, אבל היא תמיד הייתה מוצאת דרך להתחמק. "אחר כך," הייתה עונה להן וממשיכה לדרכה, מבלי להביט אחורה אל אותם הפרצופים המאוכזבים. היא הייתה מתיישבת לה על האדמה הרכה, ובכל פעם שעצמה את עיניה הבזיק אליה פרצופו של אינויאשה המחייך חיוך שובב. כמה אהבה את החיוך הזה, היא חשבה לעצמה. זה התחיל מידידות רגילה. הוא הגיע לכפרה בסערה, מתפרץ לתוך כל בית ושואל למבוקשו. כולם היו בורחים ממנו, מנסים להרוג אותו, אבל היא התקרבה אליו בשקט, בשלווה. הוא הקשיח את עיניו אך בתוכו חש מין רוגע, שלא חש עוד מעולם. כששאלה לשמו, הוא הציג עצמו בנימה חצופה וסיפר לה על מסעותיו בחיפוש אחר האבן. הוא אהב לרוץ במרחבים הפתוחים,להתפרע, להתפרץ לתוך כפרים,לגנוב ולבזוז כאוות נפשו. אך עם הזמן, אליה הוא התנהג בעדינות. הוא ידע שהיא היתה היחידה שמוכנה לקבל אותו כפי שהוא, היא היתה היחידה שידעה מי הוא באמת, מאחורי המסכה. לאט לאט היא התאהבה בו. בבקרים, הייתה מבקרת אותו, שואלת לשלומו. היא הייתה מספרת לו על מסעותיה ככוהנת, על משפחתה, אחותה הקטנה, אבל הוא שתק ורק צפה בזריחה. היא לא ידעה אם הוא מקשיב או לא, אבל לא היה אכפת לה, כל עוד הוא עומד לידה. היא הייתה מטפלת בפצעיו ואוספת את שבריו, הפאזל שמעולם לא הצליחה להרכיב. הפאזל אשר כל רסיסיו ננעצו בליבו, או התעופפו למקום רחוק ונשכח. הבדידות, העצב, העלבון- היא ראתה הכל דרכו, אבל לא ידעה איך לטפל בזה. בצוהריים, הייתה מטיילת איתו לאורך שבילים סבוכים ביער, רוצה להיאבד איתו ולא להימצא לעולם. היא הייתה מביטה בעיניו היוקדות, שפתיו העליצות, שיערו הרך ותוהה מפעם לפעם על עברו- מה הוא היה, שגרם לילד הקטן והתמים להפוך לאגרסיבי, חמום מזג? בערבים, הייתה יושבת איתו ומביטה בשקיעה, תוהה מה צופן לה העתיד. האם יכלול לתוכו את ידידה החדש? היא שאלה את עצמה, אבל התשובה לא הגיעה. לא איכפת לה להיפצע, למות, להקריב את מטרותיה ואת פסגות שאיפותיה- העיקר שזה יהיה עם אינויאשה. ובלילות, הוא היה מבקר אותה בשנתה, מתהלך סביבה כנץ טיפוחים, שומר שאיש לא ייגע בה, שאיש לא יעז להניח את ידו האפלה והמלוכלכת מדם ומלחמה על אותה הילדה הטהורה והיפה בעלת העיניים הצוחקות. הוא אהב אותה, כמו שמעולם לא אהב איש. הוא הרגיש איתה שהוא חופשי, חופשי להיות מי שהוא. בעדינות רבה, ומבלי משים, היא שבתה אותו בקסמיה, לכדה אותו ברשתה המרחפת. היא קילפה אט אט את קליפתו הקשוחה והגאה, היא מצאה את המפתח לדלת הנעולה, שאינויאשה עצמו פחד לפתוח שנים רבות מאוד. ובתוך הדלת חיכו לה מראות לא נעימים בכלל, אבל למרות זאת, היא נשארה לצידו. היא הגיעה אליו לאחר שנים ארוכות של בדידות, ולא פחדה ממנו כמו כולם. "טיפשה," הוא הגדיר אותה בהתחלה, אך עם הזמן האותיות נשחקו והפכו ל"אמיצה". האבן? כשהיה מביט בה, היה שוכח לגמרי את אותה הסיבה, שהתקרב אליה מלכתחילה. והיא הייתה מתהלכת אחריו, חוזרת שוב על אותו הפזמון הנושן. "אהפוך אותך לבן אדם אמיתי, בבוא הזמן," היו המילים מרקדות על שפתיה בכל יום. ואינויאשה לא שכח, הוא תמיד זכר, למרות שלא הזכיר זאת, וציפה לכך המון ימים, אך הימים הפכו לשבועות, והשבועות הפכו לחודשים, וההבטחה לא התקיימה, אבל קיקיו לא הפסיקה לשחזר אותה. עוד לפני ששמה לב, האהבה הפכה לאובססיה. היא הייתה תלויה בו, בדבריו, במהלכיו. כשהיא איתו היא לא פוחדת, כשהיא איתו היא בעננים. "לאן שתלך," היא לא יכולה לשכוח את אותו המשפט, "קח אותי איתך". אבל אינויאשה הלך, ולא לקח אותה איתו. ********************** ועכשיו, היא מתה, מתקיימת מנשמות. שיערה יבש, עיניה צמאות, משתוקקות לחוש את טעם החיים, טעם התקווה. וכל מה שנותר לה זה אינויאשה, שאהב אותה כל כך, כמו שהיא מעולם לא תדע. היא רוצה להשאר איתו לנצח, לנצח עד המוות. היא לא רוצה להיות לבד, היא לא מסוגלת לבד. היא צריכה את אינויאשה לידה, גם אם בגיהנום הלוהט. עכשיו, כשהיא מביטה באותם השדות, עיניה בעלות הבעה חלולה, מוחה ריק ממחשבות, ריק לגמריי, מלבד מחשבה אחת לאן שאלך, אקח אותך איתי אקח אותך איתי, יקירי, עד הגיהנום, ושם אנשק אותך על שפתיך המדממות.

 

[לירוש הפינקית]

וואו!!

זה מדהים!!!! באמת!!! למרות שאני שונאת את קיקיו!! יש לך כשרון!!