עוד לא הספקתי לקרוא ולא בטוחה שאקרא אבל....
היה משהו שהיה לי חשוב לכתוב,
קודם כל שאני מתחרטת שהתעצבנתי קצת על "מחפשת את האומץ" כי הרעיון שזה כמו ללכת לזונה הטריד אותי ומנע ממני לגשת לזה שנים ארוכות. אז דווקא כן חשוב לי לנסות לפחות להסביר למה בחרתי בדרך הזאת. אז בקיצור נמרץ, שלא משקף את כל המורכבויות הנה כמה נקודות שלקחתי בחשבון:
 
האם זה כמו ללכת לזונה והאם זה שווה את הכסף?
 
זה הולך להיות כנראה 30 אלף, אם לא יותר. בחיים לא הוצאתי כל כך הרבה על משהו, אפילו מכונית לא קניתי, אבל עשיתי החלטה נועזת\נואשת כי בשבילי להתאהב במישהו, ולזכות באהבה בחזרה, להיות עם מישהו שאני נמשכת אליו ושיהיה לי המזל שהוא\היא ירצו אותי בחזרה - על זה הייתי מוכנה לשלם כל הון שבעולם. נשמע נאיבי? אז אתםן חושבים שאני איזה אומללה שעובדים עליה בעיניים, אבל אני לא כזו תמימה, להפך, כבר בוגרת מספיק ומפוכחת. בשביל בן אדם במצב שברירי כמוני האפשרות להתנסות בדברים האלה בסביבה בטוחה וסופר תומכת, זה לא יסולא בפז. טפו,טפו,טפו שיצליח.
 
לגבי הדימיון לזנות או לניצול, שכל כך הטריד גם אותי, למעשה ויכוח שניהלתי עם מישהי (שאני מעריכה ואוהבת) דחה את ההחלטה שלי בשנים ארוכות, לפחות שלוש כי לא רציתי להיות בצד המנצל של איזו בחורה אומללה שנסחרת ובכלל נאנסת לגעת בי.
אני חושבת שרק מי שהיה במצב שלי, בתול מאהבה ומסקס אחרי גיל 30, יכול להבין כמה הכרת תודה ואהבה תהיה לי לבן אדם שיצליח לעשות את זה. האם הכרת התודה הזו, שסרוגייטס אומרות שבשבילן היא זכות עצומה, דומה במשהו לבן אדם שהולך לזונה כדי שתספק יצר מיני רגעי? לדעתי לא.
 
וככל שאני מכירה את הסרוגייט, וקוראת את החומרים שקבלתי, ושומעת ממנה כמה שהיא מצטערת למשל שהיא נעתרה לאולטימטום של בעלה לעזוב את המרפאה, כי בדיעבד היא היתה צריכה לוותר עליו אני מבינה שהיא רואה בזה באמת זכות ולא אכחיש שבעיני מי שעושה את זה, במיוחד אשה שישר מדביקים לה סטיגמה של זונה (ראו דיון זה), היא סוג של קדושה.
 
 
אני מקווה להמשיך לדווח בשביל אנשים כמוני אבל לא מבטיחה שאקרא את הדיון או אשתתף בו, אני רק בתחילת הטיפול ולא ממש רוצה להרוס אותו לעצמי. אני חושבת שמה שהכי חשוב לי להגיד הוא שמי שלא מכיר את הטיפול לעומקו, מוטב שלא יהיה כל כך נחרץ בדעותיו.
 
במיוחד כל מיני גורואים למיניות בעיני עצמם.