פרופ' א.א. אורבך
בספרו המונומנטאלי ׳חז״ל פרקי אמונות ודעות׳ כותב :
״ ... היקאטאיוס איש אבדירה, סופר, שהגיע לגיל העמידה בימיו של אלכסנדר הגדול ופעל במצרים בראשית ימי תלמי הראשון ( 323 לפנה״ס ), מספר, שתפקידם של הכוהנים בירושלים לא הצטמצם לעבודת הקורבנות וסדרי המקדש, אלא מוטל היה עליהם גם פיקוח על שמירת חוקי התורה וגם תפקידי שיפוט. הכוהן הגדול נקרא בפיו ( וכאן בא ציטוט בכיתוב יווני ) , שליח של מצוות אלהים, דהינו הסמכות העליונה בענייני תורה. היקאטאיוס מספר שבאספות העם ׳מוציא הכהן הגדול את מצוות התורה ( לעיניי כל העם ) והעם נשמע במידה כזו מרצון לתורה, שמיד הם נופלים על פניהם ארצה ומשתחווים לכוהן הגדול הקורא ומבאר להם ... ״
קרא את הדברים שוב ושוב ונסה להעלות בדעתך את התמונה המצטיירת מהתיאור הנ״ל. מדובר בעדות חיצונית, לכאורה חפה מכל אינטרס שיפוטי, שזמנה ממש ערב תחילת תקופת אלה שאנו מכנים אותם חז״ל. אינני יכול להעלות על דעתי שאני מחדש לליבוביץ בדברים אלה. הוא וודאי הכיר את אורבך אישית ומן הסתם גם קרא את ספרו זה, עשרות שנים לפני, ולא אתפלא אם הכיר את הסופר הנ״ל גם ללא אורבך. איך אפשר להתעלם מהמהלך ההיסטורי ממש, היוצר קו רצף המתמשך מן קדמת דנא ועד לימיהם של ראשוני ״הזוגות״ שעוד קדמו לתנאים ובוודאי שקדמו לאמוראים שלכאורה ״קידשו״ את התורה ? לעומתה של עדות כתובה זו אין שום עדות לפרוצדורה של מענק מעמד של קדושה ( עם או בלי מרכאות ) לתורה, מכוחם של חכמים. אדרבא, אם להסתמך על עדויות תלמודיות שדנו לכאורה ב׳קדושתם׳ של אי אלו חיבורים מקראיים טרם הקאנוניזציה, היא דווקא הנותנת שיתר הכתובים שלא דנו ב״קדושתם״ נחשבו בעיניהם מקודשים מניה וביה, כמסורת דתית מאז סיני, ובראש ובראשונה חמשה חומשים.
בל נשכח, שאותם כוהנים שהיקאטאיוס מתאר, כיהנו בבית מקדש שנבנה בראשית המאה ה-6 לפנה״ס ע״י שבי ציון, מקום שנבנה פיזית על סמך הנחיות המסורת שקדמה לימיהם, ואשר התנהלו בו וסביבו טקסי פולחן לאלהי ישראל על פי ועל סמך מסורת אמונת ישראל. הרמב״ם ( במופע הדתי שלו ) הקפיד להביא ב׳משנה תורה׳ את שרשרת הקבלה ממשה בסיני ועד רבינא ורב אשי ״חותמי התלמוד״. יכול היה ליבוביץ - אילו רק רצה - לצטט את מורו הגדול בכל פעם שנדרש לסוגיית קדושת הכתובים :
״ ... הואיל וכל אותן הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל, ואותן החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא הם כל חכמי ישראל או רובן, והם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה, איש מפי איש עד משה רבנו.... ״
אינני זוכר שאי פעם שמעתי או קראתי מפיו של ל' קטע אמוני אלמנטרי זה.
גם מורו האחר של ליבוביץ, המש"ך חוכמה, שממנו מביא ליבוביץ בהתלהבות את דבר קדושתו הבלעדית של השי"ת ולא חלילה קדושת שום מקום או חפץ - אף הוא מתנסח חד משמעית " ... "...כל הקדושות: א"י וירושלים וכו', המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה, ולכן אין בחילוק לכל ענייני התורה בין במקום בין הזמן, והיא שווה בא"י ובחו"ל לבד מצוות התלויות בארץ...ואל תדמו כי המקדש והמשכן הם עניינים קדושים בעצמם, חלילה!....ויותר מזה הלוחות - מכתב אלוהים - גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם .... "
למה התכוון הרב באומרו " ויותר מזה הלוחות - מכתב אלהים .... " אם לא הדגשת מסורת ישראל על מעמדן ההיסטורי של הלוחות, מכתב האלהים.
הלהט שליבוביץ מגלה בכתביו ובמכתביו, לעקר את כתבי המסורת מכל ממשות ׳אלוהית׳-עליונה-מעל-לטבע, ברור ומובן. משחקי מילים ולהטוטי ניסוח אינם מצליחים לכסות על הצגת אשליה ברבים, שכאילו הסתובבו להם זקנים לבושי גאלאביות, מגודלי זקן וכפופי גב בסופרמרקט לדתות של ארץ ישראל הפרסית/הלניסטית, עיינו במגילות קלף ופאפירוסים שהיו מונחים על המדפים, גללו הלוך ושוב כתבי יד מכל התרבויות האפשריות במרחב ומחוצה לו, התכנסו ודנו בינם לבין עצמם בכובד ראש איזה גוויל ראוי ואיזה לא, ולבסוף הכריעו לטובת ״ כד ספרים ״.
מבחינת אמונת ישראל לדורותיה, מאז היותם לעם, מתמשך רצף היסטורי ממש, לאו דווקא רצף תודעתי אבסטראקטי שהבזיק במוחם של הוגים קדמונים. זו תשתית דתית שמאפיינת לא רק את היהדות, זו מהותה של כל דת התגלות, היינו - שהכל באמת היה, ובלי התחכמויות, ושמאז שהיה - נמתח קו רצוף ( גם אם היו בו הפסקות כלשהן ) עד רגע זה ממש. אפשר לא לאהוב את זה אבל אסור לאיש אמת להתכחש לכך או למוסס זאת בניסוחים עקלקלים.
את האשליה המדהימה בעוצמתה שליבוביץ מוכר בכשרון רטורי פנומנאלי רב, יכולים לקנות רק הבורים.
