"החומה", הפלויד ופסיכודליה
"החומה" אינו אלבום פסיכודלי. אין שם בכלל פסיכודליה. אפילו לא מאפיינים. כלום. גורנישט. גל הפסיכודליה חלף ועבר מהעולם בסוף שנות הששים, ומעטות הלהקות שנשארו נאמנות לו, בצורה זאת או אחרת. כרגע, אני יכולה לחשוב רק על להקה אחת, המודי בלוז, ששימרה אלמנטים פסיכודליים במוסיקה שלהם לאורך זמן (וגם זאת, לאחר מטמורפוזה משמעותית, ובצורה הרבה יותר "רכה" ומיינסטרימית). מלבד להקות ש"חידשו" את הצליל הפסיכודלי במודע - להקות אמריקאיות מסויימות באמצע שנות השמונים, ולהקות בריטיות בשנות התשעים וגם כיום - הז'אנר אינו קיים עוד. הפלויד, מסיבות מאוד מסויימות, התרחקו במודע מהפסיכודליה כמו מאש, אחרי עזיבתו של בארט. הסיבות האלו לא היו מוסיקליות "נטו", והיו קשורות יותר באישיותו של בארט, והזיהוי - המוחלט, למעשה - של הלהקה עם הכיוון המוסיקלי שהוא הנהיג. בארט כאמן, ונסיבות עזיבתו את הלהקה, הטילו צל כבד על חברי הפלויד, והם היו נחושים ליצור לעצמם דרך מוסיקלית חדשה ותדמית חדשה, שאינה קשורה אליו. עד כדי כך הם רצו להתרחק ממנו, שמערכת יחסי הציבור שלהם מחקה אותו מההיסטוריה של הלהקה, במשך
שנים. אבל זאת כבר אופרה אחרת. בכל מקרה, הלהקה לא רצתה בשום פנים ואופן להיות מזוהית עם הקו הפסיכודלי. הם אמרו זאת במפורש בראיונות, פעם אחר פעם. כאשר הורו לסטורם תורגרסון לעצב עטיפה ל-Atom Heart Mother, ההוראות שלהם היו למצוא דימוי שיהיה "הכי רחוק מפסיכודליה שאפשר". ומכאן הפרה.
"החומה" נעשה בתקופה אחרת לגמרי, רחוקה כמרחק שנת אור מההקשרים התרבותיים מהם צמחה הפסיכדליה. בעשור וכמה שעבר מאז הקליטו את Piper ואת Saucerful, הלהקה התפתחה מוסיקלית והגיעה למחוזות אחרים לגמרי. גם אם נשארו, בשיריהם, קישורים לנקודת המוצא המוסיקלית שלהם (וכך גם היום), קישורים אלו לא היו פסיכודליים. אבל זה כבר דיון אחר, מעניין בפני עצמו.
