דוגמה קיצונית אחת למה שאני מדברת עליו (והיו הרבה קיצוניות
קצת פחות, אך חמורות מספיק): מורה למדעים שכל מה שהיא עושה בשיעור זה מכינה אוכל, מחממת אותו במיקרוגל ואוכלת מול פרצופם של התלמידים (ויש לנו תיעוד בווידאו) ובינתיים אומרת לתלמידים לקרוא משהו לבד בספר או סתם לשבת בשקט, וכך כל פעם. אחר כך היא זורקת עליהם רשימה של חומר למבחן והם צריכים לשבת לבד בבית, לחפש חומר ולהתכונן (ואני הייתי עדה לזה, היו מתאספות בביתנו קבוצות גדולות של תלמידים מבולבלים ולחוצים שניסו יחד למצוא דרך להבין מה המורה מצפה מהם), ואז מגיע המבחן שאין בינו לבין החומר שהיא נתנה להתכונן אליו שום קשר. כמעט כל הכיתה נכשלת, חלק מההורים מתלוננים, והמנהל מסביר להם שאין לו מה לעשות, למורה יש קביעות, והדרך היחידה היא לעבור תהליך ארוך מאוד ורב שלבים, שעל אף אחד מהם לא ניתן לדלג, מול ה-school district, שממילא ייקח בערך את כל השנה (מניסיון, כי היינו בין ההורים הבודדים שבאמת לקחו את התלונה דרך כל השלבים הללו, אך כמובן לא יצא מזה בסוף כלום כפרט להבטחה שילדינו הפרטיים לא יקבלו יותר את המורה הזו. המנטליות של ההורים הסיניים, לעומת זאת, היא שהמורה תמיד צודק ואם הילדים לא מצליחים צריך לשלוח אותם למורים פרטיים ולהכריח אותם ללמוד יותר קשה, עד שיצליחו). בסופו של דבר, מרבית הכיתה (מעל 80%) נכשלה במקצוע ופשוט נאלצה לקחת summer school, שממנו כמעט כולם יצאו עם ציון A והרבה ידע בחומר הנלמד. אנחנו רתחנו, אך היינו חסרי אונים מול המערכת האטומה. אבל העיקר שבסוף הציונים מעולים והדירוג בשמיים.
