אתה בודאי יודע שיש קנדים
שנוסעים ללמוד בארהב. במקצוע הספציפי שלי (שנחשב ליקר מאד מבחינת שכר לימוד, בקנדה ובארה״ב) יש בערך 10-12 מקומות שנפתחים כל שנה בקנדה, אבל לבורדז ניגשים כל שנה 25-30 נבחנים כך שרוב הנבחנים בעצם למדו בארה״ב שאמנם יקרה יותר, אבל ההתמחות קצרה בשנה (שנתיים לעומת שלוש בקנדה) כי לא מחייבים לעשות גם MSc בנוסף להתמחות. גם באנדרגראד יש הרבה שלומדים בארה״ב, כי יש אינסוף מוסדות יחסית לפה ובסופו של דבר יותר קל להתקבל. בקיצור, יש צדדים לכאן ולכאן.
לגבי התיכון המיועד שהבת של דבי מיועדת אליו, יכול להיות שזה תיכון מחורבן, אין לי מושג. בתור הורה אחראי הייתי, כמוה, מנסה לברר מה הרמה האקדמית, ויותר חשוב, מה האוירה החברתית בתיכון המדובר ולפי זה מחליטה. אצלנו בטורונטו, במערכת הציבורית, לא משויכים רק לתיכון אחד, יש כמה אופציות וכל מיני תוכניות מיוחדות (MAST, אמנות, Extended French, IB program כך שלא משנה איפה אתה גר, רוב התיכונים פתוחים לתלמידים מכל רחבי העיר (בחלקם צריך לעבור מבחני קבלה).
אצלנו באזור יש ארבעה תיכונים. שניים לא משהו מבחינת האוכלוסיה, אבל בכל אחד מהם יש תוכנית יוקרתית שמהווה מגנט לתלמידים טובים יותר ושני האחרים הם באותה רמה (גבוהה) פחות יותר מבחינה אקדמית אבל באחד מהם האוכלוסיה מאד הומוגנית ויש הרבה ילדים מפונקים ומשועממים ובשני האוכלוסיה פחות הומוגנית ובית הספר פחות קליקי ויותר קל להיות ״לא בשטאנץ״. ואפשר גם לצאת מהשכונה וללמוד בבתי ספר אחרים.
