בתקופה האחרונה
יוצא לי לפגוש יותר ויותר נשים, חברות וחברות של חברות וחברות של חברות של חברות וכך הלאה. הן כולן נאות ונעות בגילאי 35-45 פלוס מינוס, רובן ככולן נשואות או היו נשואות, פעם ראשונה או פעם שנייה, לרובן ככולן יש ילד או שניים או שלושה ורובן ככולן מאוכזבות משהו או מפוכחות משהו. אני קולטת שיש הבנה שכן, לזה התכוונו כשאמרו "חיים" והתכוונו ל"לייף" ולא למישהו שידליק את האורות בבקשה. יש הבנה, כזאת שכבר אחרי ההשלמה, שהבית הקטן בערבה שספגנו כולנו מלורה אינגלס, שבו כל אחד יודע בדיוק מה מקומו, מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך, הבית הזה מתחיל בחמש וחצי ונגמר בשש ורבע. אחר כך הוא כבר לא מתקיים. וגם, מאידך, הבתים של ג'יי אר יואינג ואלקסיס וכל החיות האחרות, מתחילים ונגמרים בלחיצת כפתור ומשאירים אותנו איפשהו באמצע. בחיים. ה"לייף", כאמור, לא התדליק את האורות בבקשה. זה מה שיש. יה בייבי, דטס איט. והנשים האלה, שאני פוגשת, עולה מהן איזשהו קול שאומר, אנחנו יודעות את עצמנו, אנחנו אחראיות על החיים שלנו, כוחנו עדיין במותנינו, אנחנו לא מוצצות לגברים בשביל שישלמו לנו את חשבונותינו, אנחנו מחוברות למי שאנחנו ולמי שאנחנו לא, ועדיין, עדיין יש דבר אחד בחיים שבאופן קונסיסטנטי לא מצליח לספק אותנו באמת. הזוגיות. ועולים סימני שאלה ואי הבנות ועצבים ועצבויות, והן מנסות ככה ואחרת ושוב ומפסיקות ומתייאשות ושוב מפיחות תקווה וככה וככה. ואיכשהו, תמיד זה מגיע לאיזושהי פנטזיה, שכנראה לאף אחת אף פעם לא יהיה האומץ באמת להגשים, אבל בשיחות-בנות האלה, זה תמיד נגמר בזה. אולי, הן אומרות, אולי נעזוב אותם, את הגברים האלה, ונחיה ביחד, אנחנו, הנשים, עם הילדים. ממילא אנחנו מחזיקות את המבנה, אז נעשה את הצעד החיצוני שמבטא את זה. כולן מדווחות על תחושה של חברות אמיצה, אחוות נשים, משהו שונה בתכלית מיחסים עם חברוֹת בגילאי 15-25 נגיד. יש תחושה של הבנה אמיתית יותר, של שיתוף ושותפות, של עומק, של קבלה והדדיות בקשרים עם הבנות, שכמהים אליה בקשרים עם הבנים, אבל לא מצליחים להגיע לשם. נחיה אנחנו ביחד, הן אומרות. המחויבות הראשונית תהיה לבית הזה, לתא המשפחתי החדש הזה שניצור. לא שלא יהיה גברים בחיינו. להפך. יהיו. אנחנו אוהבות בנים. אבל הם יילכו ויבואו, או יבואו ויישארו, איך שירצו ונרצה. אבל כל המבנה של הציפיות והקלה והנתינה יהיה שונה. המערכת הבסיסית לא תהיה איתם. המערכת הזאת שכולנו מקיימות, של בית וילדים וכלכלה וקשר עובד והגשמה עצמית וכל הלהטוטנות הזאת, כל אלה יהיו בבית של הבנות. ואז הן נאנחות, ויש איזה מבט מצועף בעיניים והעיניים מופנות לשעון וכל אחת חוזרת למקום שממנו היא באה, והלב עוד קצת מלא במשהו אחר. <קטע מתוך יומני היקר>
יוצא לי לפגוש יותר ויותר נשים, חברות וחברות של חברות וחברות של חברות של חברות וכך הלאה. הן כולן נאות ונעות בגילאי 35-45 פלוס מינוס, רובן ככולן נשואות או היו נשואות, פעם ראשונה או פעם שנייה, לרובן ככולן יש ילד או שניים או שלושה ורובן ככולן מאוכזבות משהו או מפוכחות משהו. אני קולטת שיש הבנה שכן, לזה התכוונו כשאמרו "חיים" והתכוונו ל"לייף" ולא למישהו שידליק את האורות בבקשה. יש הבנה, כזאת שכבר אחרי ההשלמה, שהבית הקטן בערבה שספגנו כולנו מלורה אינגלס, שבו כל אחד יודע בדיוק מה מקומו, מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך, הבית הזה מתחיל בחמש וחצי ונגמר בשש ורבע. אחר כך הוא כבר לא מתקיים. וגם, מאידך, הבתים של ג'יי אר יואינג ואלקסיס וכל החיות האחרות, מתחילים ונגמרים בלחיצת כפתור ומשאירים אותנו איפשהו באמצע. בחיים. ה"לייף", כאמור, לא התדליק את האורות בבקשה. זה מה שיש. יה בייבי, דטס איט. והנשים האלה, שאני פוגשת, עולה מהן איזשהו קול שאומר, אנחנו יודעות את עצמנו, אנחנו אחראיות על החיים שלנו, כוחנו עדיין במותנינו, אנחנו לא מוצצות לגברים בשביל שישלמו לנו את חשבונותינו, אנחנו מחוברות למי שאנחנו ולמי שאנחנו לא, ועדיין, עדיין יש דבר אחד בחיים שבאופן קונסיסטנטי לא מצליח לספק אותנו באמת. הזוגיות. ועולים סימני שאלה ואי הבנות ועצבים ועצבויות, והן מנסות ככה ואחרת ושוב ומפסיקות ומתייאשות ושוב מפיחות תקווה וככה וככה. ואיכשהו, תמיד זה מגיע לאיזושהי פנטזיה, שכנראה לאף אחת אף פעם לא יהיה האומץ באמת להגשים, אבל בשיחות-בנות האלה, זה תמיד נגמר בזה. אולי, הן אומרות, אולי נעזוב אותם, את הגברים האלה, ונחיה ביחד, אנחנו, הנשים, עם הילדים. ממילא אנחנו מחזיקות את המבנה, אז נעשה את הצעד החיצוני שמבטא את זה. כולן מדווחות על תחושה של חברות אמיצה, אחוות נשים, משהו שונה בתכלית מיחסים עם חברוֹת בגילאי 15-25 נגיד. יש תחושה של הבנה אמיתית יותר, של שיתוף ושותפות, של עומק, של קבלה והדדיות בקשרים עם הבנות, שכמהים אליה בקשרים עם הבנים, אבל לא מצליחים להגיע לשם. נחיה אנחנו ביחד, הן אומרות. המחויבות הראשונית תהיה לבית הזה, לתא המשפחתי החדש הזה שניצור. לא שלא יהיה גברים בחיינו. להפך. יהיו. אנחנו אוהבות בנים. אבל הם יילכו ויבואו, או יבואו ויישארו, איך שירצו ונרצה. אבל כל המבנה של הציפיות והקלה והנתינה יהיה שונה. המערכת הבסיסית לא תהיה איתם. המערכת הזאת שכולנו מקיימות, של בית וילדים וכלכלה וקשר עובד והגשמה עצמית וכל הלהטוטנות הזאת, כל אלה יהיו בבית של הבנות. ואז הן נאנחות, ויש איזה מבט מצועף בעיניים והעיניים מופנות לשעון וכל אחת חוזרת למקום שממנו היא באה, והלב עוד קצת מלא במשהו אחר. <קטע מתוך יומני היקר>
את, בכלל, הרמאפרודיטה. קוגניטיבית.