ובינתיים, ביקום מקביל אך דומה לשלנו
אני פוגש לאחרונה יותר ויותר גברים נשואים (כלומר, דיבורים וקפה, לא "פוגש-פוגש", אתם יודעים). הם בכל הגילאים, חלקם נשואים - ישירים ועקיפים - וחלקם לא היו נוגעים במוסד הנישואים (מי רוצה לגור במוסד וכל זה) עם מקל של מטר. קיצורו של דבר (הו, אלי שבשמיים, לו רק יכולתי), הם מעט מפוכחים/מאוכזבים/ממורמרים/מתוסכלים (מחק את המיותר ואין, ממש אין) מכל הקטע הזה של נישואים. הם אומרים שזה לא מה שהם חשבו, עוד מילא האישה, הם אוהבים אותה, הם זוכרים את ההתלקחות, את האש, ואמנם היום זה בעיקר גחלים, אבל הן עדיין לוחשות. הבעיה היא כל מה שמסביב, המחוייבות הפיננסית וההכרח, הידיעה שלא חשוב כמה הבוס שלך יורד לחייך אתה צריך להיצמד למקום העבודה שלך כמו מדוזה מציקה במיוחד, עד שהעבודה תעשה היקי מטורף על מה שנותר לך מהשפיות. הם זוכרים את הימים העליזים, פרוקי-נטל-המחוייבות, בהם הם יכלו לחזור הבייתה, להפתיע אותה באיזו נסיעה לחו"ל, לסגור את הדלת מאחוריהם ולדהור שלובי-זרועות אל שקיעה בצבע פטל. והיום יש את הילדים, וכן, הם נורא חמודים, הם גורמים לך להיות מאושר, אבל בדרך אחרת. האם זה חייב לבוא על חשבון האושר ההוא, ההיולי? כן, מוכרח. אבל הגברים האלה לא חושבים לזרוק את הנשים שלהם, להתאגד באיזו קומונה גברית ולהשתמש בנשים מזדמנות שיגיעו, יישארו ללילה, ואולי נזמין להם מונית בבוקר. יגידו הנשים, ברור, הבנאדם לא מסוגל להפריד כביסה, להבדיל בין נוזל כלים לדייט ספרייט, והכי מסובך לו, כנראה בשל פגם גנטי מפושט בגנום הגברי, זה להחזיק ביד את הדבר החם הזה שמחליק כותנה. ניחא. נסתדר עם זה. אמנם, יש גם קומונות גבריות, רואים את זה במילואים בעיקר, אבל לעניות דעתי הכמיהה הזו לקומונה חד-מינית היא מעט עצובה לא פחות משהיא מקוממת. היא מוחקת את בני המין השני במקרה הרע או מתייגת אותם כאקססורי חווייתי-מיני במקרה הפחות גרוע. הגיע מאן-דהוא למסקנה שהשותף איתו הוא בחר לצאת לדרך הפך את עורו וחברבורותיו, שלא ימתין לניצני המרמור והתסכול וייפרד ממנו לשלום. הילדים, בטווח הארוך אמנם, יודו לו על כך. עדיף הדבר על קשר ארוך שנים של מתח, אוויר טעון ושתיקות רועמות המחלחלות היטב אל נפשם הרכה. אל תיאנחי, איילה, ואל תביטי בשעון במבטים אלכסוניים וחטופים. זה לא בריא לכיס המרה ועלול לגרום לסטרביזמוס חריף. קחי החלטה אינטליגנטית (שפתך הרהוטה מצביעה על הפוטנציאל) ותשלטי בחייך. גם את תודי לעצמך על כך.
