גמרנו-סיפורי הלידה והברית נמצאים
- פותח הנושא רותי ע
- פורסם בתאריך
שירלי של תומר
New member
רותי, יש לי בקשה ../images/Emo39.gif
שתצרפי את התמונות מהלידה שלי לסיפור שכן התמונות מספרות את סיפור האושר הגדול שלא מופיע אצלי בין המילים
התמונות נמצאות בהודעה המקושרת. שירלי.
שתצרפי את התמונות מהלידה שלי לסיפור שכן התמונות מספרות את סיפור האושר הגדול שלא מופיע אצלי בין המילים
שירלי של תומר
New member
תודה קרן ../images/Emo25.gif ואגב, שני ומת
מקסימים. ראיתי את התמונות בהודעות למטה והם בובונים
שירלי.
מקסימים. ראיתי את התמונות בהודעות למטה והם בובונים
שירלי של תומר
New member
לפעמים יש בעיה עם האתר...
אולי כדאי שאצרף קישורים ישירות לתמונות הא?! אז הנה התמונה החשובה מכולן. אני קוראת לה Pure Happiness כי היא פשוט משקפת רגע אחד של אושר טהור ומתפרץ כששמו את תומרון עלי מיד אחרי שהוא יצא לאוויר העולם. שירלי.
אולי כדאי שאצרף קישורים ישירות לתמונות הא?! אז הנה התמונה החשובה מכולן. אני קוראת לה Pure Happiness כי היא פשוט משקפת רגע אחד של אושר טהור ומתפרץ כששמו את תומרון עלי מיד אחרי שהוא יצא לאוויר העולם. שירלי.
שירלי של תומר
New member
תודה. ואני מאוד מבינה אותך...
מקווה בלידה הבאה שתהיה לך חוויה מתקנת ותזכי ללידה מושלמת מתחילתה ועד סופה! שירלי.
מקווה בלידה הבאה שתהיה לך חוויה מתקנת ותזכי ללידה מושלמת מתחילתה ועד סופה! שירלי.
שירלי של תומר
New member
../images/Emo25.gif../images/Emo25.gif../images/Emo25.gif
הלידה של אפרת
אנחנו גרים באופקים ובית החולים נמצא בבאר -שבע נסיעה של בערך 25-20 דקות מהבית שלנו. אבל לצערנו גנבו לנו את האוטו שבוע לפני הלידה. איזה באסה אמיתי. להזמין אמבולנס ואני בשיא הכאבים ועם ירידת מים ומטפטפת לאורך כל הבית ושואגת כמו חיה - איפה המכונית הזו לעזאזל מתי היא מגיעה. סוף סוף חצי שעה אחרי ההזמנה הם מגיעים ומתנצלים שפינו תאונה ואנחנו בסדר יופי. לעזור לך גברת להגיע למכונית. אני כן. כל הדרך מטפטפת. הם שמים לי 4 מגבות על הספסל בעלי יושב לידי ואני לא מפסיקה לשניה עם המים. סוף סוף מגיעים לבית חולים. מריצים לי כיסא גלגלים להביא אותי למיון נשים ויולדות. נכנסתי ואכן יש פתיחה של אבל מזערית של בקושי חצי ס"מ. אבל הם לא מאמינים שירדו לי המים וצריך לבדוק. האחות מכניסה יד ואכן יורדים המים. שולחים אותי למחלקה להמתין. ככה אני ממתינה שתהיה התקדמות ובינתיים צירים ושוב צירים. ולפעמים הם מפסיקים לכמה שעות וחוזרים וככה במשך יומיים. אחרי יומיים שאין התקדמות בכלל רק מים שירדו (ככה זה בסורוקה מלפני כמעט 9 שנים) הם מחליטים ליילד. נו טוב הגיעה הישועה. בלילה הכניסו לי בלון שהביא אותי ל-3 פתיחה כבר בשעה 2 בלילה אבל רק בבוקר אני יורדת לחדר צירים ומשם לחדר לידה. בו ביליתי כמעט 24 שעות נוספות. בדרך גם קיבלתי אפידורל אחרי 39 שעות סבל. בעלי נעלם והיה צורך לחפש אותו. אני נשארתי לבד בחדר לידה. ממש לבד. ערב פסח ואין נפש חיה ברדיוס די רציני מה אזור. אני מרגישה את הטוסיק בוער, מה זה בוער כמו אש. ומתה לחרבן (נו טוב היום אנחנו יודעים שזה הראש שלחץ) ומתחילה לצרוח כמו מטורפת שמישהו ישמע אותי. אני מחוברת למליון חוטים ואי אפשר לרדת מהמיטה ולהזעיק ככה שאין ברירה אלא לצרוח. למזלי מגיעה סניטרית ושואלת מה קרה ואני אומרת לה שא ני יולדת ותקרא מהר למישהו. תוך שניות הם מתייצבות 4 מיילדות ועוד היד נטויה. בודקים אני על 7 פתיחה ועוד 5 דקות ואני כבר על 10 והם במהירות שמים שרוולים ירוקים ומכינים הכל כמו למלכה. ועכשיו הם אומרים לי אחרי שמורידים חלק במיטה מתי שאת רוצה לחרבן תלחצי חזק. אני לוחצת והילדה עפה כמו פקק של בקבוק שמפניה וככה נולדה אפרת. מיד מניחים לי על הבטן מלוכלכלת, אדומה, כחולה אבל מקסימה. אני סופרת ידיים ורגליים הכל שם ובסדר. בעלי לוקח אותה ואני רואה רק כעבור 8 שעות שהיה מותר לי לקום מהמיטה.
אנחנו גרים באופקים ובית החולים נמצא בבאר -שבע נסיעה של בערך 25-20 דקות מהבית שלנו. אבל לצערנו גנבו לנו את האוטו שבוע לפני הלידה. איזה באסה אמיתי. להזמין אמבולנס ואני בשיא הכאבים ועם ירידת מים ומטפטפת לאורך כל הבית ושואגת כמו חיה - איפה המכונית הזו לעזאזל מתי היא מגיעה. סוף סוף חצי שעה אחרי ההזמנה הם מגיעים ומתנצלים שפינו תאונה ואנחנו בסדר יופי. לעזור לך גברת להגיע למכונית. אני כן. כל הדרך מטפטפת. הם שמים לי 4 מגבות על הספסל בעלי יושב לידי ואני לא מפסיקה לשניה עם המים. סוף סוף מגיעים לבית חולים. מריצים לי כיסא גלגלים להביא אותי למיון נשים ויולדות. נכנסתי ואכן יש פתיחה של אבל מזערית של בקושי חצי ס"מ. אבל הם לא מאמינים שירדו לי המים וצריך לבדוק. האחות מכניסה יד ואכן יורדים המים. שולחים אותי למחלקה להמתין. ככה אני ממתינה שתהיה התקדמות ובינתיים צירים ושוב צירים. ולפעמים הם מפסיקים לכמה שעות וחוזרים וככה במשך יומיים. אחרי יומיים שאין התקדמות בכלל רק מים שירדו (ככה זה בסורוקה מלפני כמעט 9 שנים) הם מחליטים ליילד. נו טוב הגיעה הישועה. בלילה הכניסו לי בלון שהביא אותי ל-3 פתיחה כבר בשעה 2 בלילה אבל רק בבוקר אני יורדת לחדר צירים ומשם לחדר לידה. בו ביליתי כמעט 24 שעות נוספות. בדרך גם קיבלתי אפידורל אחרי 39 שעות סבל. בעלי נעלם והיה צורך לחפש אותו. אני נשארתי לבד בחדר לידה. ממש לבד. ערב פסח ואין נפש חיה ברדיוס די רציני מה אזור. אני מרגישה את הטוסיק בוער, מה זה בוער כמו אש. ומתה לחרבן (נו טוב היום אנחנו יודעים שזה הראש שלחץ) ומתחילה לצרוח כמו מטורפת שמישהו ישמע אותי. אני מחוברת למליון חוטים ואי אפשר לרדת מהמיטה ולהזעיק ככה שאין ברירה אלא לצרוח. למזלי מגיעה סניטרית ושואלת מה קרה ואני אומרת לה שא ני יולדת ותקרא מהר למישהו. תוך שניות הם מתייצבות 4 מיילדות ועוד היד נטויה. בודקים אני על 7 פתיחה ועוד 5 דקות ואני כבר על 10 והם במהירות שמים שרוולים ירוקים ומכינים הכל כמו למלכה. ועכשיו הם אומרים לי אחרי שמורידים חלק במיטה מתי שאת רוצה לחרבן תלחצי חזק. אני לוחצת והילדה עפה כמו פקק של בקבוק שמפניה וככה נולדה אפרת. מיד מניחים לי על הבטן מלוכלכלת, אדומה, כחולה אבל מקסימה. אני סופרת ידיים ורגליים הכל שם ובסדר. בעלי לוקח אותה ואני רואה רק כעבור 8 שעות שהיה מותר לי לקום מהמיטה.
הסיפור של רותם
משבוע 29 אני עם ברקסטון היקס כבר היה שלב שלא יכולתי יותר לספור אותם מרוב כאבים. בשבוע 36 הוזעקה אמא שלי להיות איתי בבקרים כי בעלי חייב לעבוד. ביום שהיא הוזעקה רצנו לבית החולים הלוך ושוב איזה 4 פעמים ובסוף בשעה 23 בלילה כשהצירים היו כל דקה כבר לא יכולתי יותר. לא יכול להיות שזה ברקסטון מישהו שם למעלה צוחק עלי ובגדול. החלטתי לעשות הצגה מרשימה. הלכתי כמה צעדים לכיוון הבית והתמוטטתי מהר הובא כיסא גלגלים ואני לקבלה. בלילה שוב הוכנס לי בלון כמו בלידה של אחותה אבל פה ההתקדמות היתה גרנדיוזית. מהירה פחד. כבר שעה אחרי שהוכנס הבלון היתה לי פתיחה כמעט של 4 ס"מ. ובכל זאת חיכו איתי עד הבוקר. בשעה 7.30 הורדתי לחדר צירים ושם הייתי עד 14 בצהריים בלי אפידורל בכלל. הרגשתי כל ציר בשמים. אני כמעט שברתי את המיטה שלהם במקום. אבל החלטתי בלי אפידורל וככה זה היה עד הסוף. ב-9 פתיחה מביאים לי כיסא גלגלים שאעבור לחדר לידה ועוד מזרזים מהר מהר. כבר במסדרון בדרך הגעתי ל-10 בשניות. העלו אותי למיטה ולא הספיקו אפילו לחבר לאינפוזיות וככה ילדתי בלי נוזלים. רותם יצאה כמו אחותה כמו פקק של בקבוק שמפניה בדיוק. נתפרתי כי הצלחתי לקרוע רציני את האזור היו לי למעלה מ-15 תפרים. אני ספרתי כל מחט שהוא תקע בי הרגשתי את זה טוב טוב למרות ההרדמה. אבל כולם לא יכלו להפסיק לכרכר מסביבי הגיבורה שילדה בלי אפידורל ככה הם קראו לי. לא הרגשתי שאני גיבורה רק אמא עכשיו במשרה מלאה.
משבוע 29 אני עם ברקסטון היקס כבר היה שלב שלא יכולתי יותר לספור אותם מרוב כאבים. בשבוע 36 הוזעקה אמא שלי להיות איתי בבקרים כי בעלי חייב לעבוד. ביום שהיא הוזעקה רצנו לבית החולים הלוך ושוב איזה 4 פעמים ובסוף בשעה 23 בלילה כשהצירים היו כל דקה כבר לא יכולתי יותר. לא יכול להיות שזה ברקסטון מישהו שם למעלה צוחק עלי ובגדול. החלטתי לעשות הצגה מרשימה. הלכתי כמה צעדים לכיוון הבית והתמוטטתי מהר הובא כיסא גלגלים ואני לקבלה. בלילה שוב הוכנס לי בלון כמו בלידה של אחותה אבל פה ההתקדמות היתה גרנדיוזית. מהירה פחד. כבר שעה אחרי שהוכנס הבלון היתה לי פתיחה כמעט של 4 ס"מ. ובכל זאת חיכו איתי עד הבוקר. בשעה 7.30 הורדתי לחדר צירים ושם הייתי עד 14 בצהריים בלי אפידורל בכלל. הרגשתי כל ציר בשמים. אני כמעט שברתי את המיטה שלהם במקום. אבל החלטתי בלי אפידורל וככה זה היה עד הסוף. ב-9 פתיחה מביאים לי כיסא גלגלים שאעבור לחדר לידה ועוד מזרזים מהר מהר. כבר במסדרון בדרך הגעתי ל-10 בשניות. העלו אותי למיטה ולא הספיקו אפילו לחבר לאינפוזיות וככה ילדתי בלי נוזלים. רותם יצאה כמו אחותה כמו פקק של בקבוק שמפניה בדיוק. נתפרתי כי הצלחתי לקרוע רציני את האזור היו לי למעלה מ-15 תפרים. אני ספרתי כל מחט שהוא תקע בי הרגשתי את זה טוב טוב למרות ההרדמה. אבל כולם לא יכלו להפסיק לכרכר מסביבי הגיבורה שילדה בלי אפידורל ככה הם קראו לי. לא הרגשתי שאני גיבורה רק אמא עכשיו במשרה מלאה.
הסיפור של דפנה
אצל דפנה הגעתי לבית חולים לבדיקה שגרתית אחרי ש-4 ימים כמעט סבלתי צירים כל 4 דקות. חשבתי ששוב יגידו נו חכי לשבוע 42 ואני רק בתחילת 39. אבל הפעם אחרי ש-4 בדיקות US מראות שאין תנועות ואחרי שחיסלתי כל כך הרבה ממתקים ושתיה מתוקה ונאדה תנועות החליט הרופא כנראה בדיון עם עצמו בלי להודיע לי לעשות שם סטריפינג שהיה כואב ומחריד. חצי שעה אחרי ירדו לי המים בטירוף חצי על הרצפה במסדרון וההמשך על המיטה שהעלו אותי במיון. בעלי רץ לעשות לי פתקים ומדבקות וכל מה שצריך. הוכנסתי לחדר השהייה בו ביליתי בערך 6 שעות עד 1 בלילה ואז הועברתי לחדר לידה. ושם בעידודה של מלאכית בירוק בשם אירינה שהדריכה אותי עד הסוף ילדתי את דפנה. את הסיפור המלא תוכלו לקרוא בפורום הריון תחת סיפורי לידה ארכיב ב-YNET.
אצל דפנה הגעתי לבית חולים לבדיקה שגרתית אחרי ש-4 ימים כמעט סבלתי צירים כל 4 דקות. חשבתי ששוב יגידו נו חכי לשבוע 42 ואני רק בתחילת 39. אבל הפעם אחרי ש-4 בדיקות US מראות שאין תנועות ואחרי שחיסלתי כל כך הרבה ממתקים ושתיה מתוקה ונאדה תנועות החליט הרופא כנראה בדיון עם עצמו בלי להודיע לי לעשות שם סטריפינג שהיה כואב ומחריד. חצי שעה אחרי ירדו לי המים בטירוף חצי על הרצפה במסדרון וההמשך על המיטה שהעלו אותי במיון. בעלי רץ לעשות לי פתקים ומדבקות וכל מה שצריך. הוכנסתי לחדר השהייה בו ביליתי בערך 6 שעות עד 1 בלילה ואז הועברתי לחדר לידה. ושם בעידודה של מלאכית בירוק בשם אירינה שהדריכה אותי עד הסוף ילדתי את דפנה. את הסיפור המלא תוכלו לקרוא בפורום הריון תחת סיפורי לידה ארכיב ב-YNET.
תמי של ניב
New member
סיפור הברית של ניב
את סיפור הלידה של ניב שמתי במקום אחר אבל זה סיפור קצר. שמונה ימים לאחר הלידה הזמנו רופא (ד"ר גונן, אני חושבת) נתן לניב הרדמה מקומית אמר את כל מה שהיה אמור להגיד , הסביר לי ולבעלי מה לעשות וזהו. לא היו הרבה אנשים, רק הורי, הורי בעלי, סבתא שלי (ניב הוא הנין הראשון שלה), הדודים שלי (שהביאו את סבתא שלי) ואח שלי שצילם את הברית במצלמת וידאו. אני די לא הייתי בעניין, היו לי כאבים מהתפרים ומהאפידורל וגם הייתי קצת בטראומה רק מהעובדה שעושים לניב ברית מילה וחותכים לו. מסיבה עשינו יום לאחר מכן, הרגשתי הרבה יותר טוב, עם הרבה אנשים וזאת היתה מסיבה הצגת ניב לעולם, הטעות היחידה שעשיתי היא שלבשתי שמלה שלא ניתן להניק רק אלא אם כן מורידים את כולה אז באמצע המסיבה נכנסתי למחסן באולם והנקתי את ניב.
את סיפור הלידה של ניב שמתי במקום אחר אבל זה סיפור קצר. שמונה ימים לאחר הלידה הזמנו רופא (ד"ר גונן, אני חושבת) נתן לניב הרדמה מקומית אמר את כל מה שהיה אמור להגיד , הסביר לי ולבעלי מה לעשות וזהו. לא היו הרבה אנשים, רק הורי, הורי בעלי, סבתא שלי (ניב הוא הנין הראשון שלה), הדודים שלי (שהביאו את סבתא שלי) ואח שלי שצילם את הברית במצלמת וידאו. אני די לא הייתי בעניין, היו לי כאבים מהתפרים ומהאפידורל וגם הייתי קצת בטראומה רק מהעובדה שעושים לניב ברית מילה וחותכים לו. מסיבה עשינו יום לאחר מכן, הרגשתי הרבה יותר טוב, עם הרבה אנשים וזאת היתה מסיבה הצגת ניב לעולם, הטעות היחידה שעשיתי היא שלבשתי שמלה שלא ניתן להניק רק אלא אם כן מורידים את כולה אז באמצע המסיבה נכנסתי למחסן באולם והנקתי את ניב.
ליאת של בר
New member
גם אני רוצה...
אז ככה… ביום רביעי בלילה, לקרא סוף שבוע 37, לא הרגשתי ממש תזוזות. גם למחרת בבוקר לא הרגשתי כלום והחלטתי ללכת למיון יולדות. לבעל אמרתי שאין מה לדאוג, ואין מה לבוא איתי זה ממש כלום. הלכתי למיון יולדות (מזל שעשיתי סיור קודם כי לא ידעתי אפילו שיש כזה מיון והייתי הולכת לרגיל, ובאיכילוב המרחק די גדול לאישה כבדה… ,+ 30 ק"ג). החניון היה עוד בשיפוץ ונאלצתי לעלות 4 קומות ברגל (נראה לי שזה רלוונטי להמשך הסיפור) עד שהגעתי למיון. חיברו אותי למוניטור מיד, מיד הרגשנו דופק, ואמרו לי שישאירו אותי ככה לזמן מה. האחות בנתיים שואלת "את יודעת שאת בצירים?" – לא, זה צירים? איזה כיף! הרגשתי משהו, ממש קלי קלות… הרופאה שבדקה אותי אח"כ אמרה לי שיש לי כבר פתיחה של 2, ושלדעתה אני אחזור ללדת במהלך סוף השבוע, אבל אם לא – שאגיע אליה לבדיקה ביום ראשון. טוב. נסעתי לאבא לעבודה מלאת התרגשות, רק שבמהלך היום חשבתי על זה ששמעתי על המון נשים שהיו עם פתיחה של 2 במשך שבוע שניים, ואין לי מה להתרגש. ליתר בטחון הכנתי תיק… בשישי בבוקר קמתי, ירדתי למכולת, סרבתי למשלוח כי אני צריכה לבשל עכשיו… חזרתי, התחלתי לבשל ולאכול לחמניה יבשה כי גוועתי. פתאום… רטוב! לא זכרתי את ההנחיה – לשים טמפון ואם הוא יבש זו ירידת מים או רטוב? המשכתי לאכול ולבשל… נהיה יותר רטוב… צלצלתי לאבא שאמר שהוא בדרך, הורדתי את האורז מהאש, הכנסתי את העוף במרינדה למקרר.. יש לי זמן וצריך לעשות סדר. בנתיים שמתי לב שהמים לא נקיים, ובמקביל התחילו הצירים. לא ידעתי אם או ללכת, כשישבתי הכאב… אבל ללכת זה מזרז, לא?… בנתיים אבא הגיע ורצה לנסוע על האופנוע לבית החולים (יום שישי, פקקים…) – ויתרתי. הגענו לשם בשתיים, ואני עם צירים כל 3 דקות. והם – לא ממהרים.. ואני – תנו לי אפידורל.. ואבא – כמעט חונק את האחיות… ואני – אל תיגע בי, תחבק אותי, אל תיגע… בארבע העלו אותי לחדר לידה. בארבע וקצת קיבלתי אפידורל.. איזה כיף… איזה כיף… בארבע ועוד קצת ביקשתי עוד קצת, כי עדיין הרגשתי צירים. קיבלתי ואז נרדם לי צד שמאל.. ההורים שלי הגיעו והכל היה רגוע. בנתיים הסתבר שבר שוכבת על הצד – הראש מופנה לצד. נשכבתי על הצד, לא עזר. ואנחנו מחכים, צוחקים, נהנים. היתה לי מיילדת צעירה (טלי) וקצת התבאסתי שהיא לא מבוגרת ומנוסה. היא היתה מדהימה!. וככה עד שבע בערב, צחוקים, דיבורים… ובשבע המיילדת אומרת לי – בואי נתחיל לדחוף כי אח"כ האפידורל יתפוגג ולא יתנו לך עוד (אוי ואבוי!) אז התחלנו. רק מה, לדחוף בצירים, נכון? אבל מי מרגיש את הצירים? אז כל כמה דקות אמרתי (סתם, בחיי, מתוך נימוס) "נדמה לי שיש לי ציר, לדחוף?" וככה עבר לו הזמן, לחצתי שחררתי לחצתי שחררתי..אבא עוזר לי עם הרגליים ואני שוכחת את התאוריה שהוא לא צריך לראות "הכל" אלא רק לעזור לי… ופתאום יצא הראש! נגעתי, ואולי זו היתה הפעם הראשונה שעיכלתי מה קורה… והמיילדת אמרה לי באיזה שהוא שלב, אני אנסה לא לחתוך, ואני שכל כך פחדתי מהקט הזה וכל פעם שקראתי עליו סגרתי את הספר באמצע הקריאה ובהחלטיות ומדי פעם סידרו לי את המוניטור כי הוא זז, עד שקצת לפני 7:50 נעלם לבר הדופק במוניטור! המיילדת אמרה לי –עכשיו , בואי נגמור את זה… ו – גמרנו! ב 7:50 נולדה לנו האושר הקטן והמתוק שלנו, 2.825 ק"ג, ראש מלא שיער, כחולה וקטנה… הרופאה בדקה אותה, הכל היה בסדר, ואז קיבלתי אותה אלי… גור קטן ומתוק, יש לציצי של אמא…. אני כותבת את זה ובוכה.. איזה אושר.. ואבא עם עיניים מבריקות וכולו גאווה…אני מתגעגעת לקסם שלי… ביי לכן..
אז ככה… ביום רביעי בלילה, לקרא סוף שבוע 37, לא הרגשתי ממש תזוזות. גם למחרת בבוקר לא הרגשתי כלום והחלטתי ללכת למיון יולדות. לבעל אמרתי שאין מה לדאוג, ואין מה לבוא איתי זה ממש כלום. הלכתי למיון יולדות (מזל שעשיתי סיור קודם כי לא ידעתי אפילו שיש כזה מיון והייתי הולכת לרגיל, ובאיכילוב המרחק די גדול לאישה כבדה… ,+ 30 ק"ג). החניון היה עוד בשיפוץ ונאלצתי לעלות 4 קומות ברגל (נראה לי שזה רלוונטי להמשך הסיפור) עד שהגעתי למיון. חיברו אותי למוניטור מיד, מיד הרגשנו דופק, ואמרו לי שישאירו אותי ככה לזמן מה. האחות בנתיים שואלת "את יודעת שאת בצירים?" – לא, זה צירים? איזה כיף! הרגשתי משהו, ממש קלי קלות… הרופאה שבדקה אותי אח"כ אמרה לי שיש לי כבר פתיחה של 2, ושלדעתה אני אחזור ללדת במהלך סוף השבוע, אבל אם לא – שאגיע אליה לבדיקה ביום ראשון. טוב. נסעתי לאבא לעבודה מלאת התרגשות, רק שבמהלך היום חשבתי על זה ששמעתי על המון נשים שהיו עם פתיחה של 2 במשך שבוע שניים, ואין לי מה להתרגש. ליתר בטחון הכנתי תיק… בשישי בבוקר קמתי, ירדתי למכולת, סרבתי למשלוח כי אני צריכה לבשל עכשיו… חזרתי, התחלתי לבשל ולאכול לחמניה יבשה כי גוועתי. פתאום… רטוב! לא זכרתי את ההנחיה – לשים טמפון ואם הוא יבש זו ירידת מים או רטוב? המשכתי לאכול ולבשל… נהיה יותר רטוב… צלצלתי לאבא שאמר שהוא בדרך, הורדתי את האורז מהאש, הכנסתי את העוף במרינדה למקרר.. יש לי זמן וצריך לעשות סדר. בנתיים שמתי לב שהמים לא נקיים, ובמקביל התחילו הצירים. לא ידעתי אם או ללכת, כשישבתי הכאב… אבל ללכת זה מזרז, לא?… בנתיים אבא הגיע ורצה לנסוע על האופנוע לבית החולים (יום שישי, פקקים…) – ויתרתי. הגענו לשם בשתיים, ואני עם צירים כל 3 דקות. והם – לא ממהרים.. ואני – תנו לי אפידורל.. ואבא – כמעט חונק את האחיות… ואני – אל תיגע בי, תחבק אותי, אל תיגע… בארבע העלו אותי לחדר לידה. בארבע וקצת קיבלתי אפידורל.. איזה כיף… איזה כיף… בארבע ועוד קצת ביקשתי עוד קצת, כי עדיין הרגשתי צירים. קיבלתי ואז נרדם לי צד שמאל.. ההורים שלי הגיעו והכל היה רגוע. בנתיים הסתבר שבר שוכבת על הצד – הראש מופנה לצד. נשכבתי על הצד, לא עזר. ואנחנו מחכים, צוחקים, נהנים. היתה לי מיילדת צעירה (טלי) וקצת התבאסתי שהיא לא מבוגרת ומנוסה. היא היתה מדהימה!. וככה עד שבע בערב, צחוקים, דיבורים… ובשבע המיילדת אומרת לי – בואי נתחיל לדחוף כי אח"כ האפידורל יתפוגג ולא יתנו לך עוד (אוי ואבוי!) אז התחלנו. רק מה, לדחוף בצירים, נכון? אבל מי מרגיש את הצירים? אז כל כמה דקות אמרתי (סתם, בחיי, מתוך נימוס) "נדמה לי שיש לי ציר, לדחוף?" וככה עבר לו הזמן, לחצתי שחררתי לחצתי שחררתי..אבא עוזר לי עם הרגליים ואני שוכחת את התאוריה שהוא לא צריך לראות "הכל" אלא רק לעזור לי… ופתאום יצא הראש! נגעתי, ואולי זו היתה הפעם הראשונה שעיכלתי מה קורה… והמיילדת אמרה לי באיזה שהוא שלב, אני אנסה לא לחתוך, ואני שכל כך פחדתי מהקט הזה וכל פעם שקראתי עליו סגרתי את הספר באמצע הקריאה ובהחלטיות ומדי פעם סידרו לי את המוניטור כי הוא זז, עד שקצת לפני 7:50 נעלם לבר הדופק במוניטור! המיילדת אמרה לי –עכשיו , בואי נגמור את זה… ו – גמרנו! ב 7:50 נולדה לנו האושר הקטן והמתוק שלנו, 2.825 ק"ג, ראש מלא שיער, כחולה וקטנה… הרופאה בדקה אותה, הכל היה בסדר, ואז קיבלתי אותה אלי… גור קטן ומתוק, יש לציצי של אמא…. אני כותבת את זה ובוכה.. איזה אושר.. ואבא עם עיניים מבריקות וכולו גאווה…אני מתגעגעת לקסם שלי… ביי לכן..
אשרת של יעלי
New member
לרותי - סיפור הלידה של יעלי - מקוצר
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.