גמרנו-סיפורי הלידה והברית נמצאים

[אמיר.]

סיפור אחד מתוך.....

הסיפור מזוית האבא... לילה.. אבל זה כבר צפוי... התיק כבר ארוז במקום קרוב. הולכים - ההחלטה שלה. נסענו... כולה חמש דקות. חדר הקבלה - לא ממש במצב שמחייב אשפוז - אבל זו לידה בסיכון (שהופרך תודה לאל) אז מצ´פרים. חיוכים הדדים, נשיקה (אחרונה לעוד הרבה זמן)... מחכים... אחרי זמן מגיע המרדים - אפידורל... משחקים ב´נראה אם את מרגישה ציר´ אני מסתכל במוניטור - היא מסובבת את הראש ... ´ציר ?´ - כן ´עוד ציר ? ´ - לא... ´זה מגיע´ ... אני קורא למילדת... היא בודקת ומאשרת... אני מועף מהחדר.... (הסבר - שילוב של שמירת מצוות עם נסיון מר של המילדות בטיפול בבעלים מתעלפים).. מחכה במסדרון האחורי.. קולות... כואב ? רעיתי לא צועקת.. אני דומע... לא מצליח להתרכז בספר (תהילים - מה עוד אפשר לעשות) מחכה... כמה זמן ??? הכל בסדר ??? אולי ?? לא לא לא - נחכה... מילדת בפתח - ´הכל בסדר´... היא עומדת להבלע בחזרה.. ´רגע - מה נולד ?´ (נכון - אני שמרן - לא רציתי לדעת). ´בת´ (מבט פליאה).. הודו לה´ כי טוב. מחכה... נכנס לראות את רעיתי הותיקה ובתי הטריה... אני אבא !!! אחר כך טלפונים למשפחה...

 

[אמיר.]

סיפור ברית קטן...

בני (מספר 2) נולד שבוע לפני רצח רה"מ. (על הרצח שמעתי בדרך לקנות משו ב´שילב´)... הברית נערכה ביום ההלוויה... הקיטרר ביטל.. הרבה קרובים לא יכלו להגיע... היה מוזר לחגוג כשכל המדינה בהלם ואבל...

 

[רותי ע]

מאחלת לך..

בלידה הבאה שתהיה לידה בחדר הלידה. בברית הבאה שיהיה שמח יותר. והסיפורים שלך כבר במאמרים..

 

[_גלית_]

ובכל זאת... סיפור הברית שלא היתה..

כשהחלטנו להביא ילד לעולם ידענו שאנחנו לא הולכים לעשות שום דבר שקשור אליו בלי לשאול את עצמנו: "האם זה נחוץ?" ו"האם אפשר לעשות את זה אחרת?" נושא הברית היה אחד הדברים הראשונים שהיינו צריכים להתמודד איתו, ברגע שידענו שיש לנו בן קטן בבטן. פצחנו בתחקיר מעמיק ומהר מאוד הגענו למסקנות הבאות: יש המון מיתוסים שקשורים לברית מילה שהופרכו מדעית כמו: יתרונות בריאותיים. החיתוך לא כואב. העורלה היא חלק מיותר בגוף שאין לו שימוש. מדובר בניתוח פשוט ולא מסוכן. אם כך נשארנו עם הסיבה של האמונה הדתית ומכיוון שאנחנו לא דתיים, ולתפיסתנו מי שמקיים מצוות כאלו ואחרות בלי שהוא מאמין באמת, לא מכבד את הדת, גם הנושא הזה לא היה רלוונטי. נשארנו עם העניין החברתי. אחרי תחקיר והרבה שיחות בינינו, הגענו להחלטה שקשורה באופן כללי לצורה שבה היינו רוצים לגדל ולחנך את הילד שלנו וגם ליכולת שלנו לתמוך בו בכל קושי שהוא יתקל בו (גם דברים שלא קשורים לברית מילה), החלטנו שביצוע ברית רק בגלל חשש מסויים משוני חברתי, זה דבר לא מצפוני בעינינו. את המשפחות הכנו מוקדם מאוד בכוונה, כדי לתת להם מספיק זמן להתרגל לרעיון. מכיוון ששנינו באים מבית חילוני, הנושא שעניין אותם היה הנושא החברתי ולמרות שהם לא מסכימים איתנו, הם מכבדים את החלטתנו וסומכים עלינו שנדע להתמודד עם הצרות האיומות (לפי תפיסתם) שהולכות ליפול עלינו כתוצאה מההחלטה. הדינמיקה במשפחה לא היתה קלה, אבל חשוב שעברנו אותה מוקדם, כי כשהגיעה הלידה, אף אחד כבר לא הזכיר את העניין. תומר נולד ב 15.6.01 בלידה מדהימה - מהירה, קלה ובדיוק כמו שרצינו שתהיה, ואכן הוא נשאר שלם. מבט אחד ראשון בגוף הקטן והיפה שלו הזכיר לי שהחלטתי את הדבר הנכון, וכך אני מרגישה עד היום כשאני רואה אותו ערום. לא עשינו שום מסיבה אחרי הלידה. העדפנו להפגש עם פלגיה השונים של המשפחה המצומצמת שלנו אחד על אחד, הרגשנו שכך נכון לנו יותר. למרות שהלידה לא היתה קשה או טראומאטית והמשפחה גם היא מאוחדת ואוהבת. פשוט, אנחנו לא אנשים של מסיבות, ואת הטקסים שלנו אנחנו אוהבים לעשות רק בינינו, (אנחנו גם לא התחתנו, רק עשינו מסיבה קטנטונת למשפחה הקרובה) ואיכשהו, היתה הרגשה שהלידה עצמה היא החגיגה הגדולה ביותר ולא צריך יותר מזה. אני רוצה להוסיף שאנחנו רואים את עצמנו כיהודים, תומר הוא יהודי גם לפי ההלכה, ואנחנו עומדים לגדל אותו כיהודי במדינת ישראל, שהיא מדינת כל יהודיה השונים והמגוונים, כל אחד לפי אמונתו ותפיסתו.

 

[שירלי של תומר]

תגידי, זה אני שכתבתי את זה../images/Emo35.gif../images/Emo70.gif

כי מה שאני מנסה להגיד בעצם הוא שאני מזדהה ממש עם כל מילה! פשוט הוצאת לי את המילים מהפה וניסחת אותם בצורה רגישה, נעימה ויפה

שירלי.

 

[_גלית_]

שירלי... אם שמת לב ../images/Emo26.gif

בשירשור הקודם ביקשתי ממך אישור לתפוס טרמפ על הסיפור שלך, שהרגשתי שמתאר בדיוק את מה שאנחנו עברנו

... אבל אחרי שקראתי את כל הסיפורים, החלטתי לא להתעצל

, לשנס אצבעות ולהקליד בכל זאת את הסיפור שלנו... חוץ מזה אני מתחילה לקבל הרגשה שאת ואני מהוות איזה עדר קטן

, גם הלידה, גם האי ברית, גם השם, גם ההתנדבות להעלות את מפלס הכנרת... מה קורה פה?

 

[שירלי של תומר]

ושכחת עוד משהו../images/Emo70.gif

גם אני ואילן לא נשואים ברבנות אלא עשינו מסיבה של 22 איש (כולל החתן והכלה) וכתבנו ביחד שבועת נישואים מרגשת (ובשביל משכנתא וכל זה היינו כן צריכים בהכרה ע"י המדינה אז עשינו נישואי פאראגוואי שהיום כבר לא מכירים בהם.......). ולגבי העדר

, וואו, הלחצת אותי עכשיו, אני רגישה לנושא בעיקר מהיותי בת קיבוץ בעברי... שירלי.

 

[_גלית_]

וכמובן, איך שכחתי...

את העבר הקיבוצי שלנו...

. דרך אגב אנחנו נמנענו גם מנישואים אזרחיים. נראה מה יהיה כשנגיע לסוגיית המשכנתא

. מרגיז שהמדינה מוצאת שיטות כלכליות כדי להכריח את כולם להכנס לתלם... אז אולי נעשה טיול משפחתי לקפריסין..

. ולגבי העדר

, אל תדאגי אני מרשה לך לעשות כל מיני החלטות בקשר לחייך בלי להתייעץ איתי קודם

..

 

[דיאנה1]

אז רק אני כבשה שחורה אמיתית ../images/Emo54.gif

(באין סמיילי של כבשה שחורה נסתפק בחתול שחור) אמנם אמאבא שלי לא מלו אותי אבל אם התחתנו עם רב, עשו לי מסיבה לכבוד הולדתי שקראו לה ברית מילים, אף אחד מהם לא גדל בקיבוץ, ואפילו, שימו לב, לא קוראים לי תומר!

 

[שירלי של תומר]

אני מבינה שהדברים נאמרו מגרונו של

ברצ´וק...

בכל מקרה, תתביישי לא לא להיות קונפורמיסטית איתנו ולא ללכת יפה בתלם שהתווינו אני וגלית

בושי היכלמי

שירלי.

 

[דיאנה1]

כן, עוד פעם אמא השתלטה לי על המחשב

אז השתמשתי בשם שלה. בר האינדיבידואליסט. האם אמצא נפש תאומה אי פעם?

(צוטט במדויק על ידי אמא שלו, שמקשקשת שטויות במקום לנצל את השינה שלו וללמוד)

 

[אמאשלאביב]

אולי אביב יהיה הנפש התאומה שלו?

למרות שהוא דוקא כן נימול (אחרי לבטים די רבים, אבל כמובן שעם הרדמה ובלי טראומה), אבל אמא שלו אף פעם לא התחתנה (וגם אין לה עם מי, אבל אם היה אז בטח ובטח שלא ברבנות), ולמרות שלא חיה בקיבוץ כולם תמיד חשבו שהיא קיבוצניקית. אינדיבידואליסם - זה שם המשחק

 

[דיאנה1]

נשמח לכזה חתיך וחכם כנפש תאומה ../images/Emo13.gif

מה עם תמונה עדכנית באמת? אבל לאור הדילוג על הרבנות והקיבוצניקיות (גם אם רק לכאורה...) נראה שהוא מתאים יותר לתומרונים.

 

[לאה_מ]

אני קוראת את הסיפורים שלכן ומרגישה

נורא! אתן אמנם לא מכירות אותי, אבל אני אדם מאד שכלתן, מאד רציונלי, אני חושבת על כל דבר, מנתחת כל דבר, מנסה לקבל החלטות באופן מושכל... ודוקא כשזה הגיע לחשוב מכל, לבנים שלי, בכלל לא היתה לי התלבטות. וזה לא בגלל שהיהדות זורמת בעורקי, או שאני מרגישה שאני כורתת ברית עם העם היהודי או כל דבר אחר. אם זה היה כך, לא היתה לי בעיה. פשוט לא חשבתי על זה. אני ממש מתביישת לספר את זה. האמת היא, שהתחלתי לכתוב הודעה דומה כבר 3 פעמים מאז שרותי הציעה לכתוב כאן את סיפורי הברית, וכל פעם הפסקתי כי התביישתי יותר מדי. איך יכול להיות, שאדם כמוני, שחושב על כל דבר ושוקל כל דבר, לקח את עצם קיום הברית כמובן מאליו?! אני לא בטוחה מה הייתי מחליטה אילו הייתי שוקלת את העניין. אבל אני בטוחה לגמרי, שהייתי צריכה לשקול את זה, והעובדה שלא עשיתי זאת ממלאת אותי צער ובושה וחרטה ותחושה של חטא כלפי הבנים שלי - לא על מה שעשיתי או שלא עשיתי, אלא על כך שעשיתי זאת ללא מחשבה תחילה. ולעניין הברית - לעומר עשינו ברית בחצר של הורי בחיפה. מל אותו מוהל שלדעתי מל כמעט את כל התינוקות באיזור חיפה. הוא היה מאד מאד מקצועי, ואני חייבת לציין שעומר לא בכה בכלל. מה שלא הפחית כהוא זה את מידת הדאגה והרחמים שחשתי באותו זמן. במשך כל הארוע הייתי איתו בחדר השינה, ומי שרצה לראות אותו יכול היה לבוא להיות איתנו. ההחלמה מהברית היתה קלה ומהירה. עם אורי כבר למדתי לקח (מתברר שלא מספיק לקח, כי עדיין לא חשבתי על זה...). לא עשינו בכלל מסיבה (דיברנו שנעשה אחר כך, ולאט לאט זה התמסמס). הזמנו אלינו הביתה את המשפחה הקרובה, הזמנו את ד"ר צ´צ´קס, שעשה לאורי ברית בהרדמה מקומית. גם אורי לא בכה בכלל - לא בזמן ההרדמה ולא בזמן הברית, וגם לא בימים ובשעות שלאחר מכן. ההחלמה היתה קלה ומהירה. אני לא יודעת מה אני אחליט לעשות אם יהיה לי בן נוסף. הדבר היחיד שאני יודעת הוא, שיהיה מה שיהיה, ההחלטה שלי בפעם הבאה תהיה מושכלת.

 

[שירלי של תומר]

../images/Emo24.gif ללא מילים.

 

[_יובלל_]

ללאה_מ

שלום, אני הבן זוג של גלית - אבא של תומר. קראתי את דבריך המרגשים והכנים ורציתי להגיב. סיפור הברית שגלית כתבה כאן הוא גירסה תמציתית (במכוון) של הסיפור. גם אנחנו בהתחלה לא חשבנו על זה. כמו כולם. הדעות הקדומות בעניין הברית מושרשות כל כך עמוק, וכל פעם שעניין הברית מוזכר ה"אמיתות" נאמרות בכזה שכנוע עמוק, כך שבאופן טבעי כולנו גדלנו להאמין שזהו הכרח, שזה בריא, שזה לא כואב, שזאת חתיכת עור מיותרת ושאין אופציה אחרת. גם האדם הכי רציונלי והכי מעמיק לא יכול לבדוק כל דבר כל הזמן. הסיבה שאנחנו התחלנו לחשוב על העניין היתה בגלל שהתחלנו להתקל בחומר בנושא. בזכות המודעות שעלתה (ועולה) בקצב מהיר בשנה שנתיים האחרונות, נוצר מצב שנתקלנו באקראי בנושא ובאופציה הזאת. ומרגע שהידיעה על קיומם של הורים שלא מלים את בניהם נשתלה במוחנו - מרגע זה התחיל תהליך החשיבה והניתוח וכבר אי אפשר היה לחזור אחורה. אני משוכנע שאילו ילדנו את בננו לפני חמש שנים, היינו מלים אותו בלי להקדיש לכך כל מחשבה. את מוזמנת לקרוא את סיפור ההחלטה המלא שלנו. אני חושב שדרוש אומץ רב כדי להסתכל אחורה ולהגיד שהיום היית פועלת אחרת. להרבה הורים, עצם העובדה שהם מלו בעבר, מונעת את האפשרות של לבדוק את זה בראש פתוח בעתיד. ובנימה אישית יותר - קראתי הרבה מהודעותיך בפורום חינוך לגיל הרך ובפורום אחרים, ואין לי ספק שאת אמא נפלאה.

 

[לאה_מ]

יובלל, המון תודה!

קראתי והפנמתי את מה שכתבת, אבל בכל זאת תסלח לי אם אני ממאנת להתנחם בכך שעומר נולד לפני 8.5 שנים... אני באמת חושבת שאין שום תרוץ לקלות הבלתי נסבלת שבה מלתי את שני הבנים שלי. אני יודעת ובטוחה שאם יוולד לי בן נוסף, אני אשקול את הנושא הזה בכובד ראש ולעומק, כפי שאני עושה בנושאים החשובים לי. אני מודה לך על ההתייחסות, השיתוף והניחומים (וכמובן, גם על המחמאות

). אם אתה (וכל אחד אחר שקורא את ההודעה הזו) קורא גם בפורום חינוך לגיל הרך, אתה (וכולכם) יותר ממוזמן גם להשתתף ולהגיב שם. תודה לכם על שגרמתם לי לחשוב. עשיתם לי שרות שלא יתואר במלים (והלקח הבסיסי שלי - גם אם לא יהיו לי בנים נוספים, ושאלת המילה לא תעלה עבורי בעתיד - לא לקחת דברים כמובנים מאליהם!).

 

[ימימה]

לאה

הזדהיתי מאד עם הרגשתך, וכמה שאת מרגישה גרוע - כך אני מרגישה יותר... כי אני כן חשבתי, וכן קראתי וכן הייתי מודעת, והתלבטתי המון - והחלטתי לעשות, כי לא מצאתי תמיכה. לאו דווקא במשפחה - הייתי מתמודדת איתם בקלות, כפי שעשינו כשהחלטנו לא להנשא אלא לעשות חוזה. ולא מבנזוגי - שתמך בברית, אבל היה "בר שכנוע". אלא שלא הצלחתי להגיע לאף אחד שלא מל את ילדיו, ולא הייתי חזקה מספיק להתמודד עם החשש שאי עשייה תזיק יותר מעשיה בטווח הארוך. רק בשלב מאוחר יותר נחשפתי דרך הפורומים כאן לאנשים שהחליטו שלא למול, ובדיעבד אני "אוכלת" את עצמי, איך יכולתי לעשות זאת, והרי אני מסכימה לחלוטין עם כל טיעוניה של גלית לגבי הברית. כלומר - עשיתי לא מתוך אי מחשבה, אלא מתוך חולשה, וזאת באמת הרגשה רעה. גם הברית היתה איומה - למרות שעשינו אותה בקליניקה, עם הרדמה ובלי קהל ומסיבה, כי לוותה בהמון רגשי אשמה מצדי. היום נראה לי שיש לי הכוחות לגדל ילד בטוח בעצמו מספיק, כך שלא יסבול מהעובדה שלא נימול. השאלה היא - ומופנית כמובן לא רק ללאה, אלא לכל מי שיש לו דעה בנושא, למרות שהיא עדיין רק היפוטתית בשבילי - האם היית נמנעת מברית לבנך הבא, אף ששני האחרים נימולים? זאת כרגע הדילמה שלי כשאני חושבת על האפשרות שילדי הבא (השלישי - יש לי בת ובן) יהיה בן, וזה שוב בעיה אחרת...

 

[לאה_מ]

בדיוק אתמול שוחחנו על זה

(בן זוגי ואני) בעקבות הדיון שהיה כאן. סיפרתי לו על הדיון, על מה שכתבתי ועל התגובות שקיבלתי. אמרתי לו, שאני מרגישה שאם יהיה לנו עוד בן, מה שלא נחליט, נעשה זאת לאחר מחשבה. הוא היה הרבה יותר נחרץ ממני, משום שהוא מיד אמר שהוא לא צריך מחשבה נוספת - מבחינתו, אם יהיה בן נוסף, הוא לא מתכוון למול אותו. השאלה, אני חושבת, נוגעת יותר לילדים שכבר נימולו. כלומר, אם החלטת לא למול בן שלישי (כפי שזה יהיה - אם יהיה - במקרה שלנו) - ואת מנמקת את החלטתך בכל הנימוקים היפים, הטובים והחשובים שהובאו כאן - מה תאמרי לשני בניך הנימולים? אבל למרות הדילמה הזו, אני חושבת שגם כאן עדיף להודות בטעות, מאשר להמשיך לעשות את אותה טעות רק משום שאנו מתביישים להודות שטעינו בעבר. אם יוולד לי בן נוסף, ועומר ואורי ישאלו אותי "אם המילה כל כך פוגעת ופולשנית בעינייך ואם את מרגישה שאין לך זכות למול את התינוק החדש, אז למה מלת אותנו?" אני חושבת שהם יהיו צודקים בשאלה הזו, ואני חושבת שהתשובה היחידה שאוכל לתת להם היא "אני מצטערת. לא חשבתי מספיק, לא הייתי מודעת מספיק, פעלתי מתוך ציות עיוור לכללים ובלי להפעיל שיקול דעת. במילה אחת - טעיתי. אני אוהבת אתכם מאד. הטעות שלי לא גורעת מהאהבה שאני חשה אליכם. אבל היום, כאשר אני כן מודעת וכן יודעת וכן חושבת, אני חושבת שאם אמשיך בטעות הזו, זה לא יהיה מתוך אהבה".

 

[דיאנה1]

אני מאד מסכימה איתך!

וזה דומה להתלבטות של אמא שמסיבות אלה ואחרות לא הניקה את ילדה הראשון, ומהססת להניק את ילדה השני כדי שהראשון לא יאשים אותה שלא דאגה לו כפי שדאגה לשני. הדוגמה הזו מופיעה בספר "אחים ללא יריבות", ספר נפלא בעיני על ההתמודדויות שונות עם יותר מילד אחד. ספר מומלץ מאד.