Goggle Girl
New member
דיון - למה זאנפאקוטו../images/Emo58.gifאנימה60
מה היא בעצם זאנפאקוטו? – הגדרה זאנפאקוטו – שוחטת נשמות. כך נקראות בשם כללי כל החרבות המייחדות שיניגאמים. הזאפאקוטו הינה חרב אשר ייחודית לכל שיניגאמי ומסמלת הן תנאי קבלה לתפקיד והן הוכחה על היות הנשמה שיניגאמי. לכל זאנפאקוטו יש שם, יכולת וצורת נשמה ייחודית משלה. לזאנפאקוטו שלוש צורות – הראשונה בה היא חרב רגילה ופשוטה. גודל החרב מעיד על חוזק הרייאטסו של השיניגאמי, או לחילופין השליטה שלו על הרייאטסו – הרייאטסו של איצ'יגו לדוגמא הייתה עצומה במצב זה, אך למעשה הייתה באיכות ירודה עקב חוסר השליטה שלו על הרייאטסו שלו. המצב השני נקרא שיקאי – שיחרור ראשוני. זוהי הצורה שבה היכולת של הזאנפאקוטו מתחילה לבוא לידי ביטוי והיא מתגלה על ידי הכרת שם הזאנפאקוטו, משמע, על מנת להגיע למצב הזה השיניגאמי צריך לפגוש בצורת הנשמה של הזאנפאקוטו שלו בעולמו הפנימי. ישנם יוצאים מהכלל כמו איצ'יגו אשר מסיבות שונות, ביניהן חוסר שליטה על הרייאטסו שלו, הזאנפאקוטו שלו תמיד במצב זה. הצורה השלישית והאחרונה הינה הבאנקאי - שיחרור מוחלט - אשר מעבר לידיעת שם הזאנפאקוטו כוללת הבאת נשמת הזאנפאקוטו למישור הפיזי של השיניגאמי ואז הבאתה לידי כניעה מוחלטת לשיניגאמי. לרוב צורה הבאנקאי היינה עצומה, ביטוי ישיר למידת הכוח שלה. ושוב, ישנם יוצאים מהכלל, ושוב, כמו איצ'יגו, אשר צורת הבאנקאי שלו קטנה יותר מצורות באנקאי אחרות אך מפצה על כך במתן כוח וייתרונות במישורים אחרים. בסיס התיאוריה – משמעות הזאנפאקוטו עבור השיניגאמי עכשיו שראינו מהי זאנפאקוטו בכלל, נשאלת השאלה – למה שיניגאמי צריך זאנפאקוטו? מועלה הטענה ההגיונית ביותר שכיוון שהשיניגאמים נמצאים בקרב תמידי עם ההולואים, הם צריכים נשק, אך בהתחשב בכך שכל השיניגאמים בעלי רייאטסו כלשהו, לומדים קידו ושאר אומנויות לחימה באקדמיה (ושוב, איצ'יגו = יוצא מהכלל) זה לא הגיוני כיוון שהם חמושים מעצם היותם שיניגאמים. אם ככה, למה בעצם צריך זאנפאקוטואים? בכדי לענות על שאלה זו, נצטרך קודם לבחון מה הוא בעצם שיניגאמי. שיניגאמי היינה נשמה בעלת רייאטסו וזאנפאקוטו שמטרתה להילחם בהולואים ולשלוח נשמות חזרה לסול סוסאייטי, בגדול. על מנת שהשיניגאמי יוכל לעשות זאת בצורה סבירה, חייב להיות חלק בנשמתו אשר מוקדש ללחימה. אלימות, רצון להילחם, היכולת לפגוע ולהיפגע, צמאון דם מסויים אפילו – כבר פגשנו נשמות אשר מכילות בתוכן קריטריונים אלא ודומים אחרים – יש להן חור בחזה וקוראים להן הולואים. על מנת ששיניגאמים לא יהפכו לעצם הדבר אשר נועדו להילחם בו, נדרשת שליטה מסויימת בחלק בנשמתם אשר חופף עם ההולואים. הזאנפאקוטו – כלי נשק שעוצב מכל בחינה שהיא לפי נשמתו של השיניגאמי עצמו – הוא אמצעי השליטה הזה. הזאנפאקוטו כפוף לשיניגאמי בכמה וכמה דרכים, והראשונה והברורה ביותר שבהן היא – השם. בין אם במודע ובין אם לא, כיוון שהזאנפאקוטו היינה חלק מנשמת השיניגאמי, השם נקבע על ידי השיניגאמי. כאשר אדם נותן לדבר שם, הוא מייחד אותו מדברים אחרים כמותו, תובע עליו בעלות, ויוצר קשר בינו לבין הדבר. כאן גם מתחילה ההפרדה הפסיכולוגית בין החלק בנשמה החופף להולואו ובין בסיס נשמת השיניגאמי, הפרדה חיונית על מנת שתתאפשר השליטה בחלק הזה ומניעת עירבוב ובעצם הפיכת השיניגאמי להולואו. הכפיפה השנייה של הזאנפאקוטו לשיניגאמי היא ההופעה הפיזית. שוב, בין אם מבחירה ובין אם לא, במודע או בתת מודע, השיניגאמי גם מכתיב כיצד הזאנפאקוטו תיראה, הן על כל צורותיה כחרב והן מבחינת צורת הנשמה של הזאנפאקוטו. לכן נשמות זאנפאקוטו שונות יכולות להיות שונות כמו זאנגטסו וזאבימארו – גבר בשנות ה40 לחייו הלובש שחורים עם זיפים מעין ראסטות ומשקפי שמש, לעומת בבון מגודל עם פרווה לבנה ונחש בתור זנב. השיניגאמי בעצם מכתיב כיצב הזאנפאקוטו תיראה ותתנהג בכל צורה אפשרית שלה. כך גם ניתן להסביר את ההבדל בין זאנגטסו לבין זאנפאקוטואים אחרים – רוקיה הייתה קנה המידה היחיד של איצ'יגו להשוואה כאשר מדובר היה בכל דבר שקשור לשיניגאמים לפני הפיכתו לשיניגאמי בעצמו והתהוות הזאנפאקוטו שלו. לכן כאשר שיניגאמים אחרים מורגלים נפשית שצורת הזאנפאקוטו הראשונה היא חרב פשוטה ורגילה עם הבדלים חזותיים זניחים, לאיצ'יגו לא היה את המחסום המנטאלי הזה ולכן הרייאטסו שלו יכל פשוט לפמפם את הזאנפאקוטו שלו למימדים שאליה הגיעה. מעולם הוא לא ראה באנקאי קודם או שמע על כך אפילו, ולכן לא היה לכוד בדעה הקדומה שבאנקאי חייב להיות משהו עצום וגראנדיאוזי, לדוגמא הבאנקאי של רנג'י או של קומאמורה או טוסן. השיניגאמי, על מנת שיוכל להמשיך להתקיים בתור שיניגאמי, חייב לשלוש בכל אספקט של הצד בנשמתו שהזאנפאקוטו מייצגת.
מה היא בעצם זאנפאקוטו? – הגדרה זאנפאקוטו – שוחטת נשמות. כך נקראות בשם כללי כל החרבות המייחדות שיניגאמים. הזאפאקוטו הינה חרב אשר ייחודית לכל שיניגאמי ומסמלת הן תנאי קבלה לתפקיד והן הוכחה על היות הנשמה שיניגאמי. לכל זאנפאקוטו יש שם, יכולת וצורת נשמה ייחודית משלה. לזאנפאקוטו שלוש צורות – הראשונה בה היא חרב רגילה ופשוטה. גודל החרב מעיד על חוזק הרייאטסו של השיניגאמי, או לחילופין השליטה שלו על הרייאטסו – הרייאטסו של איצ'יגו לדוגמא הייתה עצומה במצב זה, אך למעשה הייתה באיכות ירודה עקב חוסר השליטה שלו על הרייאטסו שלו. המצב השני נקרא שיקאי – שיחרור ראשוני. זוהי הצורה שבה היכולת של הזאנפאקוטו מתחילה לבוא לידי ביטוי והיא מתגלה על ידי הכרת שם הזאנפאקוטו, משמע, על מנת להגיע למצב הזה השיניגאמי צריך לפגוש בצורת הנשמה של הזאנפאקוטו שלו בעולמו הפנימי. ישנם יוצאים מהכלל כמו איצ'יגו אשר מסיבות שונות, ביניהן חוסר שליטה על הרייאטסו שלו, הזאנפאקוטו שלו תמיד במצב זה. הצורה השלישית והאחרונה הינה הבאנקאי - שיחרור מוחלט - אשר מעבר לידיעת שם הזאנפאקוטו כוללת הבאת נשמת הזאנפאקוטו למישור הפיזי של השיניגאמי ואז הבאתה לידי כניעה מוחלטת לשיניגאמי. לרוב צורה הבאנקאי היינה עצומה, ביטוי ישיר למידת הכוח שלה. ושוב, ישנם יוצאים מהכלל, ושוב, כמו איצ'יגו, אשר צורת הבאנקאי שלו קטנה יותר מצורות באנקאי אחרות אך מפצה על כך במתן כוח וייתרונות במישורים אחרים. בסיס התיאוריה – משמעות הזאנפאקוטו עבור השיניגאמי עכשיו שראינו מהי זאנפאקוטו בכלל, נשאלת השאלה – למה שיניגאמי צריך זאנפאקוטו? מועלה הטענה ההגיונית ביותר שכיוון שהשיניגאמים נמצאים בקרב תמידי עם ההולואים, הם צריכים נשק, אך בהתחשב בכך שכל השיניגאמים בעלי רייאטסו כלשהו, לומדים קידו ושאר אומנויות לחימה באקדמיה (ושוב, איצ'יגו = יוצא מהכלל) זה לא הגיוני כיוון שהם חמושים מעצם היותם שיניגאמים. אם ככה, למה בעצם צריך זאנפאקוטואים? בכדי לענות על שאלה זו, נצטרך קודם לבחון מה הוא בעצם שיניגאמי. שיניגאמי היינה נשמה בעלת רייאטסו וזאנפאקוטו שמטרתה להילחם בהולואים ולשלוח נשמות חזרה לסול סוסאייטי, בגדול. על מנת שהשיניגאמי יוכל לעשות זאת בצורה סבירה, חייב להיות חלק בנשמתו אשר מוקדש ללחימה. אלימות, רצון להילחם, היכולת לפגוע ולהיפגע, צמאון דם מסויים אפילו – כבר פגשנו נשמות אשר מכילות בתוכן קריטריונים אלא ודומים אחרים – יש להן חור בחזה וקוראים להן הולואים. על מנת ששיניגאמים לא יהפכו לעצם הדבר אשר נועדו להילחם בו, נדרשת שליטה מסויימת בחלק בנשמתם אשר חופף עם ההולואים. הזאנפאקוטו – כלי נשק שעוצב מכל בחינה שהיא לפי נשמתו של השיניגאמי עצמו – הוא אמצעי השליטה הזה. הזאנפאקוטו כפוף לשיניגאמי בכמה וכמה דרכים, והראשונה והברורה ביותר שבהן היא – השם. בין אם במודע ובין אם לא, כיוון שהזאנפאקוטו היינה חלק מנשמת השיניגאמי, השם נקבע על ידי השיניגאמי. כאשר אדם נותן לדבר שם, הוא מייחד אותו מדברים אחרים כמותו, תובע עליו בעלות, ויוצר קשר בינו לבין הדבר. כאן גם מתחילה ההפרדה הפסיכולוגית בין החלק בנשמה החופף להולואו ובין בסיס נשמת השיניגאמי, הפרדה חיונית על מנת שתתאפשר השליטה בחלק הזה ומניעת עירבוב ובעצם הפיכת השיניגאמי להולואו. הכפיפה השנייה של הזאנפאקוטו לשיניגאמי היא ההופעה הפיזית. שוב, בין אם מבחירה ובין אם לא, במודע או בתת מודע, השיניגאמי גם מכתיב כיצד הזאנפאקוטו תיראה, הן על כל צורותיה כחרב והן מבחינת צורת הנשמה של הזאנפאקוטו. לכן נשמות זאנפאקוטו שונות יכולות להיות שונות כמו זאנגטסו וזאבימארו – גבר בשנות ה40 לחייו הלובש שחורים עם זיפים מעין ראסטות ומשקפי שמש, לעומת בבון מגודל עם פרווה לבנה ונחש בתור זנב. השיניגאמי בעצם מכתיב כיצב הזאנפאקוטו תיראה ותתנהג בכל צורה אפשרית שלה. כך גם ניתן להסביר את ההבדל בין זאנגטסו לבין זאנפאקוטואים אחרים – רוקיה הייתה קנה המידה היחיד של איצ'יגו להשוואה כאשר מדובר היה בכל דבר שקשור לשיניגאמים לפני הפיכתו לשיניגאמי בעצמו והתהוות הזאנפאקוטו שלו. לכן כאשר שיניגאמים אחרים מורגלים נפשית שצורת הזאנפאקוטו הראשונה היא חרב פשוטה ורגילה עם הבדלים חזותיים זניחים, לאיצ'יגו לא היה את המחסום המנטאלי הזה ולכן הרייאטסו שלו יכל פשוט לפמפם את הזאנפאקוטו שלו למימדים שאליה הגיעה. מעולם הוא לא ראה באנקאי קודם או שמע על כך אפילו, ולכן לא היה לכוד בדעה הקדומה שבאנקאי חייב להיות משהו עצום וגראנדיאוזי, לדוגמא הבאנקאי של רנג'י או של קומאמורה או טוסן. השיניגאמי, על מנת שיוכל להמשיך להתקיים בתור שיניגאמי, חייב לשלוש בכל אספקט של הצד בנשמתו שהזאנפאקוטו מייצגת.
