כל הדיבור הזה דיי גורם לי לחשוב
על המסר של ווטרס בחומה, וכמה שהוא רלוונטי נכון להיום, אמנם לא בדיוק כמו שהתכוון המשורר, דהיינו, הקהל לא יילך בצורה עיוורת אחרי כל מילה שהאומן הנערץ עליהם יאמר, אבל אכן יש כאן מגמה של לבלוע את הצפרדע הזאת, רק כדי לשמור לעצמך את הכבוד של להיות נוכח בהופעה של הזמר הנערץ עליך. אני זוכר כל מיני שטיקים של עיתונאים סוג ז' במגזינים אינטרנטים להעביר מעליהם את החרפה הזאת שיבוא איזה גוי להטיף להם ויצאו בהרצאות של "באת לשיר, לא להטיף", אותם זבי חוטם בטח חייכו מאוזן לאוזן (כמה איברים הכנסתי במשפט אחד), כשיצאו שרוולי האש בCN, ונעלו את ההופעה, אחרי שעתיים ומשהו של עור ברווז, וזה נוגע לכמעט כל מי שנכח. רוג'ר ווטרס היה יכול לקרוא גם לפינוי ירושלים, לא חושב שמישהו היה מוחק את החיוך מהפנים שלו.
