ראו גם כאן,תקצוב החרדים-
9. החרדים גם לא נהנים באותה מידה מתקציב המדינה כמו הציבור הכללי: שיעור התלמידים החרדים מכלל התלמידים במערכת החינוך היסודי היהודי הוא 20 אחוז, כלומר אחד מחמישה. חלקם בתקציב עומד על כ- 5% מכלל התקציב (מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומשרד החינוך, ``הארץ``, 15.4.2001). תקציב ההשכלה הגבוהה (פחות מעשרה מוסדות) הוא יותר מ - 5 מיליארד ₪. תקציב הישיבות והכוללים המשרתות תלמידים מעל גיל 18 הוא כ- 700 מיליון ₪. כשמשווים עלות לתלמיד אחד - ההשקעה השנתית בסטודנט יחיד היא פי ארבעה מההשקעה בתלמיד ישיבה. 10. הכתבים, הפקידים והפוליטיקאים שמתבטאים נגד החרדים לא מייחסים חשיבות ללימודים שאינם יצרניים. וכאן נשאלת השאלה מיהו פרודוקטיבי? או במילים אחרות, האם נבדק מה אחוז ה``עבודה, הבלתי יצרנית בציבור הכללי?`` והרי כל אחד יודע, כי המבנה החברתי כלכלי אצלנו בנוי על עבודות יזומות, תעסוקה מלאכותית, אבטלה סמויה, שירותים מיותרים, יעילות נמוכה, סובסידיות הניתנות למפעלים מתמוטטים, הקצבות של מיליארדים להסדרים שונים וכדו`. 11. ישנו מגזר אחד באוכלוסייה אשר לכאורה שייך לעשירון העליון הנושא בנטל המס, אך הוא מהווה נטל כבד למשלם המס הישראלי. הכוונה לאותם עובדי מדינה בעלי המשכורות הגבוהות, אשר משלמים אמנם כ- 50% מס, אך כל כספם, כולל המס המשולם בגינם, הוא על חשבון קופת המדינה (פירוט מורחב על משכורות העתק אפשר לקרוא בדוחות השנתיים של הממונה על השכר באוצר). האם משכורת שמנה המשולמת לעובד ציבור לא יעיל העושה מחקרי סרק, או עובד אחר בעל ותק שאי אפשר להזיזו ממקומו - האם שכר כזה איננו בגדר תמיכה ציבורית? 12. ומה בדבר עובדי הייצור? וכי כולם הולמים הגדרה זו? האם ערכו מחקר המחשב את האם נבדק רמת התמיכה הציבורית במגזרים בלתי פרודוקטיביים? ומה בדבר פועלים העובדים במפעלים, שכל קיומם תלוי ב``מכסי מגן`` גבוהים? האם הפרשי המחיר שנדרש הציבור לשלם, כדי לממן את תעסוקתם של אלו, אינו בגדר תמיכה ציבורית? וכיצד נגדיר תמיכות ומענקים אין ספור שנקברו במשך עשרות שנים במפעלים כושלים בערי פיתוח ובדרום הארץ, כתמיכה ציבורית באידיאה של ``חלוציות`` ו``יישוב הנגב`` וכדו`? האם עובדים שממשיכים להעסיקם אך ורק מפני שהם יודעים להפגין ולהבעיר צמיגים, אינם מייצגים עבודה בלתי יצרנית? ואולי ראוי לשאול גם מה מצדיק את מתן ``התמיכות`` באמצעות הנחות והטבות במס ל``אזורי עדיפות`` שונים, על חשבון כלל משלמי המסים. בקיצור, בחינה מדוקדקת תגלה שחלק ניכר מההחלטות במשק אינן מתקבלות משיקולים כלכליים גרידא, אלא מנימוקים חברתיים, ערכיים ופוליטיים שונים ומשונים. (כל זאת מבלי לדבר על ``עובדים`` בעיסוקים לא פרודוקטיביים במובהק כגון ``תרבות). 13. האם שוק העבודה במצבו הנוכחי מסוגל לקלוט יותר עובדים חדשים. הציבור החרדי מסתפק בהכנסותיו ואינו מהווה נטל על הציבור בצורה של תמיכה במובטלים. 14. עם זאת, גם אם החרדים אינם ``מחונכים`` לחשיבה תעסוקתית הרי ממחקר שהתפרסם ברבעון ``מגמות`` עולה כי נערים חרדים שלא למדו גיאומטריה ענו תשובות טוב יותר מעמיתיהם החילונים שלומדים לבגרות בתחום. 15. חברה החרדית, למרות הגדרתה כחיה מתחת לקו העוני, אינה רואה עצמה כך. קו העוני נקבע על פי סל הצריכה, ולפיו מחליטים על גובה הקו הזה. סל הצריכה מורכב ממוצרי הצריכה ושאר ההוצאות הממוצעות של משפחה ישראלית ממוצעת. בסל הצריכה, כלולים מכשירי וידיאו וטלביזיה, קולנוע והצגות, ארוחות במסעדות, טיולים בחו``ל ושאר הבילויים של האזרח הישראלי הממוצע. לגבי הציבור החרדי דבר זה אינו רלוונטי. סל הצריכה שלו מורכב בעיקר ממוצרי היסוד ועוד הוצאות הכרחיות. הציבור החרדי חי בצניעות, צורך הרבה מוצרים ``כחול-לבן``, כמו מזון וביגוד, וממעט בצריכת מוצרי-מותרות מיובאים, ובכך הוא גורם להפחתת הגירעון התקציבי של המדינה. גם עדיין לא נבדקה התרומה של הציבור החרדי לכלכה של החברה בישראל. ואני לא מדבר: על התרומה הרוחנית, המקורית, התרומה להמשך הקיום שלנו כעם וכחברה, ששם התרומה איננה ניתנת למדידה``. הציבור החרדי שאינו שייך למעגל העבודה, אינו מתנהג כחברת עוני כפי שבדרך כלל מתנהגת חברת עוני, ואין אצלם את התופעות השליליות של חברת עוני. 16. כמובן, אי אפשר להתעלם מן העובדה כי לימוד תורה בחברה החרדית מהווה ערך ראשון במעלה ואברכים לומדים במסירות נפש תוך מצוקה כלכלית והסתפקות במועט. כל הזכויות שמורות ל"מנוף" ©
