דין רודף בתחום צה"ל

[Pavel Hodaoevich]

דין רודף בתחום צה"ל

עשיתי מילואים צו 8, ובין היתר היו תדריכים בנוגע להוראות בפתיחת אש, ומה שהיה שונה הפעם זה בנוגע למישהו שזורק בקבוק תבערה או יורה וזורק את הנשק ובורח (מישהו שלא חייל צה"ל בהנחה שאין חיילי צה"ל טרוריסטים), פעם כשמישהו שהתכוון ליזרוק בקבוק תבערה או מי שירה לכיווני (כשאני אומר לכיוון שלי אני גם מתכוון לכיוון מה שאני אמור להגן עליו) היה צריך לירות בו באותו רגע אבל אחרי שהוא זרק את הבקבוק את את הנשק כבר אסור היה לירות בו, והפעם גם אחרי שהוא כבר זרק את הבקבוק ואפילו אם הוא בורח, צריך לירות בו, אפילו בגבו על מנת להרוגו, ואותו הדבר בנוגע למישהו שיורה וזורק את הנשק ובורח, האם אני בתור חייל נחשב לרודף ברגע שאני מתכוון להרוג את הזה שזרק לכיוון שלי בקבוק תבערה או זה שירה לכיווני, זרק את הנשק וברח? האם באמת תהיה סתירה עם התורה אם ארה בו? הרי אפשר גם לומר שזה שזרק עליי או ירה בי הוא אחד שבא להשקים להורגי ואני צריך להשקים להורגו? מה דעתכם?
(אני לא באמת חייל, זה רק דוגמה היפוטטית)

 

[חיים פרידמן1]

רודף הוא רק מי שבאמצע המרדף

אחר המרדף גם אם המרדף הסתיים ברצח הוא כבר לא רודף ולרודף אחריו יש דין רודף. אלא שיש מי שיטען שגם אם הוא לא רוצה להורגך אלא להשתלט עליך ואפי' על קניינך (עיי' שו"ע או"ח סי' שכ"ט) הוא כבר דומה לבא במחתרת שמותר להרוג.
לכן נראה לי שאם אתה יודע שאותו זורק בקבוק הוא לוחם חמאס המעוניין להשתלט עליך מותר לך להורגו. אם לא אסור. והנלע"ד כתבתי.

 

[Pavel Hodaoevich]

יש עוד משהו:

מכאן:
היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקידוש היום--נר ביתו קודם, משום שלום ביתו: שהרי השם נמחק, לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר "דרכיה, דרכי נועם; וכל נתיבותיה, שלום" (משלי ג,יז).
&nbsp
אני מבין שאפשר לעקם הרבה מאוד מצוות בשביל להשיג שלום, אז אם אני לא יודע באיזה ארגון הוא אם בכלל, האם בכל זאת כדאי לרחם עליו מפני דרכי שלום?

 

[חיים פרידמן1]

זה לא רק כדאי. לדעתי אין שום היתר להרוג

 

[Pavel Hodaoevich]

הבנתי אותך, תודה

 

[אשר אטדגי]

לא הבנתי כל כך בדוגמה זו את ההבחנה

בין ההלכה התורנית המאוד ברורה בנושא זה, לבין מה שנקרא ערכי מוסר מסויימים שאתה, אולי , חושב, בטעות שמצויות בבסיס המצווות, כולל מצווה זו.

אז ראשית, דין רודף בחז"ל מאוד ממוקד, והוא דן אך ורק בישראל ולא בשאינו יהודי (זאת על אף שאסור לרצוח אפילו עכו"ם). ועל כן השאלה מתייתרת מאליה, שכן החמאסניק - הוא, מה לעשות, אינו יהודי.

לגבי עניין המוסר - עשה ככל הנראה בעיניך "טוב", תוך לקיחת הסיכון למות או להגיע לפצ"ר ולחילופין לבית הדין הלאומי בהאג.

 

[חיים פרידמן1]

אתה מתכוון שהנרדף הוא ישראל

אם הרודף הוא גוי ודאי שמצווה להרגו.
אם הנרדף הוא גוי הרי שאם הוא עע"ז אסור להצילו. ואם הוא גר תושב לכאורה גם צריך להצילו שהרי מצווה להחיותם כישראל. מעמד הישמעאלים בהלכה צ"ע שהרי אינם מקיימים 7 מצוות בגלל ציווי משה.

 

[אשר אטדגי]

הקטיגוריה של דין רודף חלה רק במקרה שגם הרודף וגם הנרדף

הם ישראל. כל ההלכות הנוגעות לשמירת נפשם שלו אלו, הצלתם וכו' אינם רלוונטים כלל לדיון זה, והקטיגוריות בהן הן נידונות אינן באותו מישור.

קיימת שאלה האם דין רודף חל בישראל מומר..

 

[חיים פרידמן1]

ישראל מומר הוא כגוי לכל דבריו

עם שאר דבריך איני מסכים. החיוב להציל את הנרדף נלמד מ"לא תעמוד על דם רעך", ולכן מה לי מיהו הרודף, הגויים עע"ז יצאו מכלל זה משום "לא תחנם" אבל גרי תושב אינם בכלל עע"ז אלא מצווה להחיותם כישראל.

 

[אשר אטדגי]

אגב הרמב"ם לומד זאת גם מ" לא תחוס עינך עליו..". וזה מעניין

ויש כאן צווי דינים מופלאים של הגרי"ז..

בכל מקרה, לא שייך דין רודף בשאינו ישראל..

 

[חיים פרידמן1]

מ"לא תחוס עינך" לומדים את היתר ההריגה

ומ"לא תעמוד" את חיוב ההצלה.
חזר שנייה על משפט לא הופכת אותו לנכון.

 

[אשר אטדגי]

מספיק פעם אחת, ואלו שלא הבינו אותו בפעם הראשונה

חזור עליו. גר תושב אינו שייך מדין הצלה שכן מחללים את השבת והורגים אותו אפילו בא על עסקי תבן וקש, ומשנאמר לא תעמוד על דם רעך - רעך דווקא, כדבריו של הרמב"ם "ישראל שהרג גר תושב--אינו נהרג עליו בבית דין, שנאמר "וכי יזיד איש על רעהו" - ואין רעך אלא ישראל.

 

[חיים פרידמן1]

בגר תושב זה לא מדין "לא תעמוד" אלא מדין "וחי עמך"

בשכ"ט אמנם נאמר "גויים" אבל מלבד שכתב הרמב"ם שסתם גוי אינו אלא עע"ז לא נקט שם גויים אלא אורחא דמילתא כל מי שבא לשדוד בערי הגבול (ש/זה מראה על כוונתו להשיך הלאה ולא להסתפק בזה) מסוכן גם לנפשות כדחזינן בדין בא במחתרת.

 

[חיים פרידמן1]

דין רודף לגבי בן נוח מפורש בסנהדרין סוף נ"ז.

 

[אשר אטדגי]

תן לי את הקרדיט

שאני מכיר את הסוגיה הזו - שלא דנה בכלל בהקשר של דין רודף, אלא בבן נח, עוד לפני שכתבתי מה שכתבתי (הבאת הדברים שם נאמרה כדי להוכיח עניין אחר - וצריך ללמוד סוגיה בקונטקסט הרחב שלה, לפני שמביאים מובאה ממנה).

ואגב, אין חלילה בדברים אלו כדי לומר שאני בקי בש"ס ובפוסקים כגדולי עליון - חלילה לי מלומר דבר כזה ולחשוב דבר כזה - אלא שאם אני אמרתי בנחרצות דברים מסויימים בהקשרם ההלכתי, וחזרתי עליהם - סביר להניח שאני מבין מה אני כותב (וברור שזו הבנתי שלי).

חוצמזה, מה שלומך?

 

[חיים פרידמן1]

מדובר שם בהיתר ואיסור הריגה לבני נוח וישראל

ופשוט שם שלשניהם אסור להרוג (כולל ישראל את בן נוח ולא כדעת התוס' וסיעתו לגבי אין מורידין ואכמ"ל) ולשניהם מותר להרוג רודף.

 

[אשר אטדגי]

את הסיפא אתה הכנסת בסוגיה הזו, שכלל לא דנה בדין רודף..

והמובאה המובאת שם לגבי דין זה, היא לצורך אחר..

 

[חיים פרידמן1]

מהמובאה מוכח שלבני נוח מותר להרוג רודף

 

[אשר אטדגי]

מהמובאה נשאל (ולא מוכח) האם בן נח יישפט על הריגה

כדין ישראל או לאו בדיני ישראל!

וזה אינו קשור כלל לעובדה שקטיגוריית דין רודף (או יותר נכון הסיטואציה בה חובה על אדם מישראל לבצע הריגה כשרואה נרדף, אינה חלה על לא ישראל - לבן נח אין שום חובה כזו) אלא דנה בסיטואציות מסויימות בהן תיתכן האפשרות להחיל או לשפוט בן נח בדיני ישראל לאחר שביצע הריגת רודף למרות שלא היה מחוייב בה, ואז נדונו כשופך דמים (וההלכה אגב, כמו שאתה יודע היא, שאין דנים בן נח בדיני ישראל - משום שאינו נכלל בקטיגוריה הזו)

 

[חיים פרידמן1]

מדברים שם על סיטואציה מיוחדת

שהיה אפשר להצילו באחד מאבריו. ללא זה ברור שמותר לו להרוג את הרודף. להלכה אכן (אליבא דהרמב"ם שפוסק כר' יונתן בן שאול) בסיטואציה מיוחדת זו הוא יהיה חייב להבדיל מישראל. עכ"פ חובת הצלה והיתר הריגת רודף הם שני דינים נפרדים. אין חובת הריגת רודף אלא חובת הצלה. כיוון שיש חובת הצלה והיתר הריגת רודף הופך היתר ההריגה בישראל לחובה.