תשובותיי..
בן 26, כרגע מתגורר בטורונטו בשל לימודיי, לומד מנהל עסקים ומדעי המחשב. בשירותי הצבאי הייתי קצין שלישות בשני גדודים, אח"כ מפקד צוות בקורס קצינים בבה"ד 1, אח"כ מפקד צוות בהשלמה החילית. הדיעה הפוליטית שלי עברה תהפוכה משמעותית מאוד בשנים שאחרי אוסלו. בתור נער, חונכתי בבית הוריי שמאלה... הייתי בנוער עבודה, תליתי שלטים, הלכתי להפגנות והכל. ממש שמאלני לתפארת. אחרי כמה זמן התעוררתי. אני חושב ששני גורמים ביססו את דעתי הפוליטית: 1. האינתיפאדה שהחלה אחרי אוסלו הוכיחה שהעם הפלסטיני (ברש"פ) לא באמת מעוניין בשלום, כל פעם שניתנה להם האפשרות הם בחרו בדרך האלימות. 2. בשנת 2000 אני מבחינתי קיבלתי סטירת לחי מצלצלת. כי אם עד אז האמנתי שלפחות ערביי ישראל הם אזרחים נאמנים, ושחמישים שנה במדינה יגרמו להם להרגיש איזה שייכות ומעט אכפתיות למדינה. בשנת 2000 לצערי נוכחתי לדעת שזה לא נכון בפוגרום של אוק' 2000. היום אני חושב שאני ימני, אך ברור לי שלא ימני קיצוני. אני חושב שכן צריך להיפטר מהשטחים בהם אין יהודים, אך אני חושב שלא צריך לעקור יהודים, לפחות לא בלי תמורה. יכול להיות שזה קצת שמאלני, אבל מצד שני אני קורא להיכנס ברש"פ בכל הכח בכל פעם שהם מפגינים אלימות. אני בעד להשתמש במפתח שהחמאס משתמש שאומר שיהודי אחד (גלעד שליט) שווה מאות פלסטינים, ובהתאם כל פעם שהם יורים קסאם אלינו לירות 400 אליהם וכו'. צריך להיכנס בהם בכל הכח כדי שיהיה כאן שקט. וגם כשנותנים לא לתת מעמדת חולשה. למשל מלבנון הייתי יוצא במצעד צבאי גדול עם תזמורת צה"ל בראש, טנקים במבנה, מטוסים ומסוקים מלווים, וכל חיזבאלון שינסה לעשות משהו להרוג אותו, ולא משנה אם הוא מתחבא במסגד, בית חולים, בית ספר או לא משנה איפה. אני משתנה בהתאם למה שקורה, אך לצערי לאחרונה לא נתקלתי בהוכחה שניתן לחזור לדרך השלום. נציגיכם בכנסת בוגדים במדינה, ומסיתים כנגדה ואתם תומכים בהם. במלחמת לבנון חלק נכבד מערביי ישראל תמך בנסראללה. לצערי אני איבדתי את האמון במגזר הערבי (ככלל, לא אומר שכל ערביי ישראל לא נאמנים, אבל במגזר עצמו אני לא יכול להאמין יותר) באוקטובר 2000, ובשל העובדה שמאז ועד היום המגזר הערבי מבכה את המחבלים ההרוגים, במקום להודות שהם היו עבריינים שלא מייצגים אותם. לו הייתם מתנערים מהם הייתי מרגיש הרבה יותר טוב. גם חברי הפורום לא התנערו מאותם מחבלים, ועל כן חבל לי. אני יודע להתנער ממחבלים וסתם חולי נפש בחברה היהודית, וביום בו אתם תוכלו לעשות כן אני אשמח לחזור ולהאמין שיש עם מי לדבר. יש עם מי לדבר על אורח חיינו ועל עתידנו.
