דעת ה' - אל אלהי החושים
"וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" [שמות כד, יא]
הגותו על אודות הדת של ליבוביץ [ואני מטעים: לא הגותו הדתית כי אם הגותו על אודות הדת] מבוססת ברובה על דרכי חשיבה פילוסופיות שאין להן דבר עם מחקר מעמיק של מקורות היהדות. ליבוביץ לקח את דרכי החשיבה האלו והחיל אותן על המקורות. אין בכך דבר רע, ויש לשמוע האמת ממי שאמרה. דא עקא, התוצאה של שילוב זה הייתה הגות מרתקת, חדה ובמידה מסוימת עקבית אך החיסרון של אותו שילוב הוא התרחקות מהאמת המונחת במקורות עצמם [אין הכוונה לכך שהמקורות מציגים אמת, אלא לאמת לגבי השאלה "מה מונח במקורות"]. כל המחקרים שנעשו במסגרות של היהדות או על היהדות הגיעו להכרות שונות בתכלית מאלו שליבוביץ הגיע אליהן. הדבר נכון הן לגבי תלמידי חכמים, פוסקים ומפרשים והן לגבי חוקרים, סופרים ומשוררים. דומה שליבוביץ מימיו לא היה ער מספיק למה שיש למקורות לומר, מבחינות לשוניות, תמטיות ומעשיות והוא כפה עליהם הר כגיגית את הקונספציות שלו.
נקודת המוצא של הדברים הבאים נעוצה בהנחות ובמסקנות של הסמנטיקה המושגית והקוגניטיבית בת ימינו בשילוב עם בחינה דיאכרונית של הקורפוס המקראי. מחקריהם של חומסקי, קיי ולייקוף, סויטסר, פוקונייה, טרנר, ג'קנדוף, סוברן ובורוכובסקי הצליחו לשרטט עבורנו את השבילים והצמתים המצויים במעבר שבין המטאפוריקה לפרגמטיקה, וזאת מנקודות מבט דיאכרוניות וסינכרוניות כאחד. היום מקובל ללא עוררין שאין לנו שום מושג או מונח – בכל שפה טבעית באשר היא – שלידתו אינה קשורה להתנסות החושית האנושית. בכל השפות האנושיות מושגים מופשטים נוצרים בתהליך זהה לחלוטין, מהחושני אל המופשט, ובכולן המושגים חונים באותם צמתים ונעים באותם שבילים. כך, לדוגמה, בעברית, אכדית, אוגריתית, יוונית, לטינית, איסלנדית, אירית, ולשית, ברטונית, צרפתית, גרמנית חלו מעתקים סמנטיים ממונחי ראייה אל מונחי חשיבה והכרה: השקפה, נקודת מבט, תחזית, תצפית, פרספקטיבה, scope, inspect aspect ועוד. מונחי שמיעה – כאמור, בכל השפות – עוברות מהתחום החושני אל שדות סמנטיים של שליטה וציות, "הוא לא שומע בקולי" וכד'. באמצעות מונחים כחללים ומרחבים מנטליים, שדות סמנטיים, מסגרות-מובן ורכיבי-משמעות יכולים חוקרי שפה בימינו למפות את הדרכים שבהן נוצרות סדירויות בלקסיקון ואת התפתחותו בכל השפות המוכרות לנו.
כדי לעמוד על המובן של "דעת ה'" במסגרות יהודיות קדומות ראוי לפתוח במקרא. צורת המחקר דיאכרונית מטבע הדברים, אולם לאספקטים סינכרוניים יש נגיעה בדבר. במקרא מהווה "דעת ה'" צירוף כבול. מקובל על רוב החוקרים שמדובר במושג עתיק, ושלמושג זה ישנה חשיבות רבה לא רק לחקר האידיאות במקרא אלא גם לחקר ההיסטוריוגרפיה המקראית (זליגמן, תשנ"ו: 142). בכל שפה באשר היא נוצרים עם הזמן צירופים כבולים [קולוקציה, מטבע לשון]. צירוף כבול הנו מבע המורכב מכמה יחידות דקדוקיות שדוברי השפה מורגלים לכרוך אותן יחד. לצירופים כבולים מדרְגה גבוהה ישנו כוח השלמה מובן מאליו, עד כי דוברי השפה יכולים להשלים את הצירוף על ידי שמיעת תחילתו בלבד. לדוגמה: טמן ידו [בצלחת]; בית [ספר, שימוש]; דרך [המלך, הייסורים]. לעתים משמעותו של צירוף כבול שונה ממשמעותן של המילים המרכיבות אותו כשהן בנפרד. ישנן אין ספור גישות לחקור עניינים כאלו, אך, כאמור, בדברים הבאים ייבחן הצירוף על פי הגישה של הסמנטיקה המושגית [בורוכובסקי 2001; סוברן, תש"ס].
השאלה שהעסיקה חוקרי מקרא היא האם ב"דעת ה'" מדובר בצירוף כבול שמשמעותו ניכרת ממשמעות רכיביו, או שמא מדובר במשמעות ייחודית.
[במאמר מוסגר: שאלה זו קשורה בעקיפין למחלוקת יסודית יותר שהתמקדה בתצורתן של יחידות הלשון בעברית. על פי אחת השיטות המילים בשפות שמיות מורכבות משורשים, כשכל שורש נע בין אות אחת לשתי 'אותיות', ובמקרים נדירים ישנם שורשים שלשיים, ולעתים נדירות יותר ארבע או חמש אותיות שורש [אותיות שורש הן הפשטות מושגיות ולא דבר-מה שקיים "באמת" בשפה]. זו הייתה גישתו של המדקדק הגדול מנחם בן סרוק ושל כמה מדקדקים חשובים מהעדה הקראית. על פי שיטה אחרת – שהיא השיטה היותר מקובלת בבלשנות האכדית, הערבית והעברית – רוב השורשים הנם שורשים שלשיים, ומעט מהם מרובעים או מחומשים. זו גישתם של רבי יהודה חיוג' ושל גדול הבלשנים העבריים מאז ומתמיד - יונה אבן ג'אנח'. יש לכך השלכות מורפולוגיות. לפי מנחם בן סרוק 'ידע' ו'דעת' נגזרות שתיהן משורש 'ד-ע', ואילו בשיטה שלשית מהווים 'ד-ע-ת' ו'י-ד-ע' שורשים שונים. לא למותר לציין שגישתו של מנחם בן סרוק, אליבא דידי, קרובה יותר לטבען של השפות השמיות. בדברים הבאים גישתו תהווה את הרקע].
הרכיב הגרעיני בצירוף "דעת ה'" הוא דעת ['ד-ע']. בפרוטו שמית היו ל"יודע" ככל הנראה שימושים שהתקשרו לראייה; שהרי 'מתבונן', 'מסתכל, 'משכיל', 'רואה', 'חוזה' ו'יודע' היו זהים סמנטית בשלבים שונים של השפות השמיות, כשם שהזדהו ביוונית, לטינית וכו'. השורש ההודו-אירופי vid, שעניינו הסתכלות, קושר בין כלל הלקסמות המציינות חיזיון. ביוונית oida, eidenai, בלטינית והקרובות לה videre, oculis percipere [אני רואה = אני מבין]. לפני שנערכו הבחנות מושגיות, - שאינן מיוסדות על בחינה אטימולוגית, - 'בינה' הייתה זהה ל'השכלה', ל'ידיעה' ול'ראייה'. חלק מהזהויות הסמנטיות נשאר עדיין בימינו וחלק כבר טושטש. כולנו משתמשים באותו אופן ב"מתבונן" ו"מסתכל", אך לא כולם ערים לכך שהמעתק הסמנטי שחל על ב-י-ן חל גל על ס-כ-ל. כשם ש'בינה' עניינה גם התבוננות וגם תבונה, כך 'הסכלה' היא גם הסתכלות וגם רכישת ידיעות ['השכלה', בעקבות מעתקים פונטיים]. למשל: "אשרי משכיל אל דל", לאמור: אשרי האיש ש'מסתכל' על העניים, כי אותו יימלט ה' ביום רעה (תהלים מא, ב).
(בצורה מפתיעה למדי, בכל השפות מתקשרים מושגים אלו גם אל חוש הטעם: "טעמו וראו כי טוב ה'"; "טוב טעם ודעת למדני" [תהלים קיט, סו]; " וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" [שמות כד, יא]; "טעמו ונימוקו עמו"; או בלטינית: חכמה, sapienenta, נגזרת מ-sapio, "טעם")
יוצא אפוא שהשימוש בהטיות של 'ד-ע' עברו מעתק סמנטי ובמקרא נעשה שימוש - כמעט באופן מוחלט - במובנן המטאפורי. בשלב כלשהו ייחדו את התבונה אל ידיעות שמקורן בשמיעה, ואת הידע וההשכלה לידיעות שמקורן בראייה. למשל תהלים ה,ב; איוב יג, א.
במקרא, שהוא שלב ממש מאוחר בהתפתחות השפות השמיות, ייחוד זה כבר הפך לאזרח קבע בשפה העברית. לדוגמה: ידוע כי התקבולת היא אחד מהאמצעים הפיגורטיביים של השירה והפרוזה במזרח הקדום, והמקרא בכלל זה. ישנן סוגים שונים של תקבולת: תקבולת משלימה, תקבולת כאיסטית, ואחת מהן היא התקבולת הנרדפת. בתקבולת נרדפת, בצלע השני של הפסוק ישנה חזרה על מה שנאמר בצלע הראשון של התקבולת, אך במילים שונות. לעתים התקבולת נגררת, כלומר תקבולת פנים-פסוקית נגררת אל הפסוק הבא, וכך נוצרת לכידות בין התקבולות.
בפסוק מתהלים נאמר: "בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ" (תהלים צד, ח). 'בינו' מקבילה ל'תשכילו', ו'בוערים' מקבילה ל'כסילים'. בהמשך נאמר: "הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע? אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט?". הווי אומר: 'בינו' חוזרת אל 'אוזן' ואל 'ישמע', ו'תשכילו' חוזרת אל 'עין' ואל 'יביט'. (דבר מעניין הוא שבתורת הסוד נשמרה ההבחנה הזו, כך שבמונחים של ספירות, הג' ראשונות [המוחין חב"ד] נקשרות אל אברי הראש. ספירת חכמה בעיניים, בינה באזניים ודעת בפה: "אוזניים, בינה, והאור שלהם נקרא שמיעה. עיניים, חכמה, והאור שלהם נקרא ראייה" [זוהר, פרשת לך לך].)
כשישעיהו הנביא מקביל בין הגאולה העתידית לגאולת מצרים ולמתן תורה, שהתרחש בהם תהליך של סינסתזיה ["וכל העם רואים את הקולות"], הוא בעצמו הופך בין הראייה והשמיעה הקשורים לב-י-ן ו-י-ד-ע. בישעיהו נב, טו: "כי אשר לא ספר להם ראו ואשר לא שמעו התבוננו".
"וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" [שמות כד, יא]
הגותו על אודות הדת של ליבוביץ [ואני מטעים: לא הגותו הדתית כי אם הגותו על אודות הדת] מבוססת ברובה על דרכי חשיבה פילוסופיות שאין להן דבר עם מחקר מעמיק של מקורות היהדות. ליבוביץ לקח את דרכי החשיבה האלו והחיל אותן על המקורות. אין בכך דבר רע, ויש לשמוע האמת ממי שאמרה. דא עקא, התוצאה של שילוב זה הייתה הגות מרתקת, חדה ובמידה מסוימת עקבית אך החיסרון של אותו שילוב הוא התרחקות מהאמת המונחת במקורות עצמם [אין הכוונה לכך שהמקורות מציגים אמת, אלא לאמת לגבי השאלה "מה מונח במקורות"]. כל המחקרים שנעשו במסגרות של היהדות או על היהדות הגיעו להכרות שונות בתכלית מאלו שליבוביץ הגיע אליהן. הדבר נכון הן לגבי תלמידי חכמים, פוסקים ומפרשים והן לגבי חוקרים, סופרים ומשוררים. דומה שליבוביץ מימיו לא היה ער מספיק למה שיש למקורות לומר, מבחינות לשוניות, תמטיות ומעשיות והוא כפה עליהם הר כגיגית את הקונספציות שלו.
נקודת המוצא של הדברים הבאים נעוצה בהנחות ובמסקנות של הסמנטיקה המושגית והקוגניטיבית בת ימינו בשילוב עם בחינה דיאכרונית של הקורפוס המקראי. מחקריהם של חומסקי, קיי ולייקוף, סויטסר, פוקונייה, טרנר, ג'קנדוף, סוברן ובורוכובסקי הצליחו לשרטט עבורנו את השבילים והצמתים המצויים במעבר שבין המטאפוריקה לפרגמטיקה, וזאת מנקודות מבט דיאכרוניות וסינכרוניות כאחד. היום מקובל ללא עוררין שאין לנו שום מושג או מונח – בכל שפה טבעית באשר היא – שלידתו אינה קשורה להתנסות החושית האנושית. בכל השפות האנושיות מושגים מופשטים נוצרים בתהליך זהה לחלוטין, מהחושני אל המופשט, ובכולן המושגים חונים באותם צמתים ונעים באותם שבילים. כך, לדוגמה, בעברית, אכדית, אוגריתית, יוונית, לטינית, איסלנדית, אירית, ולשית, ברטונית, צרפתית, גרמנית חלו מעתקים סמנטיים ממונחי ראייה אל מונחי חשיבה והכרה: השקפה, נקודת מבט, תחזית, תצפית, פרספקטיבה, scope, inspect aspect ועוד. מונחי שמיעה – כאמור, בכל השפות – עוברות מהתחום החושני אל שדות סמנטיים של שליטה וציות, "הוא לא שומע בקולי" וכד'. באמצעות מונחים כחללים ומרחבים מנטליים, שדות סמנטיים, מסגרות-מובן ורכיבי-משמעות יכולים חוקרי שפה בימינו למפות את הדרכים שבהן נוצרות סדירויות בלקסיקון ואת התפתחותו בכל השפות המוכרות לנו.
כדי לעמוד על המובן של "דעת ה'" במסגרות יהודיות קדומות ראוי לפתוח במקרא. צורת המחקר דיאכרונית מטבע הדברים, אולם לאספקטים סינכרוניים יש נגיעה בדבר. במקרא מהווה "דעת ה'" צירוף כבול. מקובל על רוב החוקרים שמדובר במושג עתיק, ושלמושג זה ישנה חשיבות רבה לא רק לחקר האידיאות במקרא אלא גם לחקר ההיסטוריוגרפיה המקראית (זליגמן, תשנ"ו: 142). בכל שפה באשר היא נוצרים עם הזמן צירופים כבולים [קולוקציה, מטבע לשון]. צירוף כבול הנו מבע המורכב מכמה יחידות דקדוקיות שדוברי השפה מורגלים לכרוך אותן יחד. לצירופים כבולים מדרְגה גבוהה ישנו כוח השלמה מובן מאליו, עד כי דוברי השפה יכולים להשלים את הצירוף על ידי שמיעת תחילתו בלבד. לדוגמה: טמן ידו [בצלחת]; בית [ספר, שימוש]; דרך [המלך, הייסורים]. לעתים משמעותו של צירוף כבול שונה ממשמעותן של המילים המרכיבות אותו כשהן בנפרד. ישנן אין ספור גישות לחקור עניינים כאלו, אך, כאמור, בדברים הבאים ייבחן הצירוף על פי הגישה של הסמנטיקה המושגית [בורוכובסקי 2001; סוברן, תש"ס].
השאלה שהעסיקה חוקרי מקרא היא האם ב"דעת ה'" מדובר בצירוף כבול שמשמעותו ניכרת ממשמעות רכיביו, או שמא מדובר במשמעות ייחודית.
[במאמר מוסגר: שאלה זו קשורה בעקיפין למחלוקת יסודית יותר שהתמקדה בתצורתן של יחידות הלשון בעברית. על פי אחת השיטות המילים בשפות שמיות מורכבות משורשים, כשכל שורש נע בין אות אחת לשתי 'אותיות', ובמקרים נדירים ישנם שורשים שלשיים, ולעתים נדירות יותר ארבע או חמש אותיות שורש [אותיות שורש הן הפשטות מושגיות ולא דבר-מה שקיים "באמת" בשפה]. זו הייתה גישתו של המדקדק הגדול מנחם בן סרוק ושל כמה מדקדקים חשובים מהעדה הקראית. על פי שיטה אחרת – שהיא השיטה היותר מקובלת בבלשנות האכדית, הערבית והעברית – רוב השורשים הנם שורשים שלשיים, ומעט מהם מרובעים או מחומשים. זו גישתם של רבי יהודה חיוג' ושל גדול הבלשנים העבריים מאז ומתמיד - יונה אבן ג'אנח'. יש לכך השלכות מורפולוגיות. לפי מנחם בן סרוק 'ידע' ו'דעת' נגזרות שתיהן משורש 'ד-ע', ואילו בשיטה שלשית מהווים 'ד-ע-ת' ו'י-ד-ע' שורשים שונים. לא למותר לציין שגישתו של מנחם בן סרוק, אליבא דידי, קרובה יותר לטבען של השפות השמיות. בדברים הבאים גישתו תהווה את הרקע].
הרכיב הגרעיני בצירוף "דעת ה'" הוא דעת ['ד-ע']. בפרוטו שמית היו ל"יודע" ככל הנראה שימושים שהתקשרו לראייה; שהרי 'מתבונן', 'מסתכל, 'משכיל', 'רואה', 'חוזה' ו'יודע' היו זהים סמנטית בשלבים שונים של השפות השמיות, כשם שהזדהו ביוונית, לטינית וכו'. השורש ההודו-אירופי vid, שעניינו הסתכלות, קושר בין כלל הלקסמות המציינות חיזיון. ביוונית oida, eidenai, בלטינית והקרובות לה videre, oculis percipere [אני רואה = אני מבין]. לפני שנערכו הבחנות מושגיות, - שאינן מיוסדות על בחינה אטימולוגית, - 'בינה' הייתה זהה ל'השכלה', ל'ידיעה' ול'ראייה'. חלק מהזהויות הסמנטיות נשאר עדיין בימינו וחלק כבר טושטש. כולנו משתמשים באותו אופן ב"מתבונן" ו"מסתכל", אך לא כולם ערים לכך שהמעתק הסמנטי שחל על ב-י-ן חל גל על ס-כ-ל. כשם ש'בינה' עניינה גם התבוננות וגם תבונה, כך 'הסכלה' היא גם הסתכלות וגם רכישת ידיעות ['השכלה', בעקבות מעתקים פונטיים]. למשל: "אשרי משכיל אל דל", לאמור: אשרי האיש ש'מסתכל' על העניים, כי אותו יימלט ה' ביום רעה (תהלים מא, ב).
(בצורה מפתיעה למדי, בכל השפות מתקשרים מושגים אלו גם אל חוש הטעם: "טעמו וראו כי טוב ה'"; "טוב טעם ודעת למדני" [תהלים קיט, סו]; " וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" [שמות כד, יא]; "טעמו ונימוקו עמו"; או בלטינית: חכמה, sapienenta, נגזרת מ-sapio, "טעם")
יוצא אפוא שהשימוש בהטיות של 'ד-ע' עברו מעתק סמנטי ובמקרא נעשה שימוש - כמעט באופן מוחלט - במובנן המטאפורי. בשלב כלשהו ייחדו את התבונה אל ידיעות שמקורן בשמיעה, ואת הידע וההשכלה לידיעות שמקורן בראייה. למשל תהלים ה,ב; איוב יג, א.
במקרא, שהוא שלב ממש מאוחר בהתפתחות השפות השמיות, ייחוד זה כבר הפך לאזרח קבע בשפה העברית. לדוגמה: ידוע כי התקבולת היא אחד מהאמצעים הפיגורטיביים של השירה והפרוזה במזרח הקדום, והמקרא בכלל זה. ישנן סוגים שונים של תקבולת: תקבולת משלימה, תקבולת כאיסטית, ואחת מהן היא התקבולת הנרדפת. בתקבולת נרדפת, בצלע השני של הפסוק ישנה חזרה על מה שנאמר בצלע הראשון של התקבולת, אך במילים שונות. לעתים התקבולת נגררת, כלומר תקבולת פנים-פסוקית נגררת אל הפסוק הבא, וכך נוצרת לכידות בין התקבולות.
בפסוק מתהלים נאמר: "בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ" (תהלים צד, ח). 'בינו' מקבילה ל'תשכילו', ו'בוערים' מקבילה ל'כסילים'. בהמשך נאמר: "הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע? אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט?". הווי אומר: 'בינו' חוזרת אל 'אוזן' ואל 'ישמע', ו'תשכילו' חוזרת אל 'עין' ואל 'יביט'. (דבר מעניין הוא שבתורת הסוד נשמרה ההבחנה הזו, כך שבמונחים של ספירות, הג' ראשונות [המוחין חב"ד] נקשרות אל אברי הראש. ספירת חכמה בעיניים, בינה באזניים ודעת בפה: "אוזניים, בינה, והאור שלהם נקרא שמיעה. עיניים, חכמה, והאור שלהם נקרא ראייה" [זוהר, פרשת לך לך].)
כשישעיהו הנביא מקביל בין הגאולה העתידית לגאולת מצרים ולמתן תורה, שהתרחש בהם תהליך של סינסתזיה ["וכל העם רואים את הקולות"], הוא בעצמו הופך בין הראייה והשמיעה הקשורים לב-י-ן ו-י-ד-ע. בישעיהו נב, טו: "כי אשר לא ספר להם ראו ואשר לא שמעו התבוננו".
